ראסל ווסטברוק היה פרדוקס מהלך ומעופף. שחקן עם אתלטיות וסט כישורים בלתי נתפסים, שמקבל החלטות של איש מטורף על המגרש. אדם ששונא תקשורת ובקושי ערך ראיונות עימה לאורך 17 עונותיו ב-NBA, אבל היה תמיד, ובכל קבוצה, אחד מהשחקנים האהובים ביותר על חבריו לחדר ההלבשה ועל עובדי המועדונים - במיוחד באוקלהומה סיטי, שם בילה את רוב הקריירה שלו (הוא, למשל, המציא שם חיבה לכל עובד בעיר ופנה אליו רק כך, חילק מתנות לעובדים ולחבריו לקבוצה ותרם רבות למטרות חברתיות).
מצד אחד הוא היה שחקן שלעיתים נראה מבולבל לחלוטין ועשה מהלכים שגרמו למאמניו לתלוש את השיערות שהלבינו במהלכים הקודמים שלו, אבל מצד שני הוא היה השחקן הכי חרוץ בקבוצות שלו. הראשון שמגיע לאימון והאחרון שעוזב. קפדן בן קפדן שהכל אצלו היה צריך להיות מסודר ומאורגן ברמה כמעט אובססיבית.
הוא היה כזה כי גדל במרכז לוס אנג'לס, היכן שאביו תכנן בקפדנות את חייו כדי להרחיק אותו מצרות. ראסל האב לקח את בנו מדי יום לפארק ושם הם עבדו ביחד על הכדורסל שלו.
Sometimes you don't even know when you've already watched the end.
— Russell Westbrook (@russwest44) August 12, 2026
You had to be there. And now it's over. pic.twitter.com/6YoOW8WyIV
האב גרם לבנו לזרוק עוד ועוד לסל, לעבוד על הכדרור, להתרכז בכדורסל ולא לתת לשום הפרעה מבחוץ למנוע ממנו להגיע הכי רחוק שאפשר. והיו הפרעות, ועוד אילו הפרעות: מלחמות כנופיות, שיאים היסטוריים בפשיעה ממש בסביבתו, נרקומנים במגרש המשחקים - ווסטברוק היה צריך להתרכז במשחק בעיקר כדי שלא ייכנס לצרות, שעלולות היו להוביל אותו למוות נורא כמו ילדים אחרים מהשכונה.
הרכז לא מדבר הרבה, אבל כשהוא כן מדבר הוא לא פעם מזכיר את הימים הללו. הוא מודה על הדרך שבה הוריו, יחד עם אמו שאנון, שמרו עליו ועל אחיו הצעיר ריינארד ממוקדים באופן קפדני בלימודים ובכדורסל.
לראסל הצעיר לא היו הרבה חברים בגלל סגנון החיים הזה, אבל הוא התחבר עם קלסי בארס השלישי על מגרש הכדורסל. השניים רצו לשחק ביחד במכללת UCLA, וב-2004, כשהיו שניהם בני 16, הם כבר היו בדרך לשם. סקאוטים גילו אותם והם החלו לקבל הצעות למלגות שונות, אבל אז, במאי של אותה שנה, בארס מת במהלך משחק שכונתי בגלל מום בליבו.
לאחר מותו של בארס, ווסטברוק שבור הלב נראה נחוש עוד יותר להצטיין כדי לחלוק כבוד לזכרו של חברו הטוב. מאז הוא לעולם לא שכח לענוד צמיד או מגן זיעה עם הכיתוב "KB3". זה היה עוד חלק מסט ההתנהגויות שהקפיד עליהן באובססיביות.
הכוכב בנה את חייו סביב שגרות נוקשות: שיחות יומיות להוריו, מקום חניה קבוע, אימון קליעה בבוקר (באוקלהומה זה תמיד התקיים רק במגרש מספר 3), הוא סידר כל חדר מלון שנכנס אליו באותה צורה ואזור המחייה שלו תמיד היה הכי נקי ומסודר מבין כל השחקנים.
אולי אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר עליו הוא שלפני כל משחק, הוא אכל כריך חמאת בוטנים וריבה. הדרישות שלו לגבי הסנדוויץ' הפשוט הזה היו כה מדויקות, שהטבחים של הת'אנדר נאלצו לעבור הדרכה בטכניקה הנכונה למריחת השכבות וחיתוך הלחם. במשחקי חוץ, אגב, הוא היה מכין את הכריך בעצמו כי לא סמך על אף אחד אחר שיעשה זאת כמו שצריך.
הוא כמובן לקח את האובססיביות הזו גם לניתוחי וידאו, ואפילו היה מעיר את חבריו לקבוצה באמצע טיסת לילה כדי להראות להם דברים שזיהה בסרטונים שקיבל מצוות האנליסטים. גם החימום שלו היה מדוקדק ונמתח שלוש שעות בדיוק. כשהשעון הראה 6:17 דקות למשחק, הוא התחיל את תרגיל הקליעה האחרון של הקבוצה. למה דווקא 6:17? ווסטברוק אף פעם לא חשף. יכול להיות שזה ציטוט אהוב מהתנ"ך או תאריך לידה חשוב, אבל זה לא באמת משנה.
מה שמשנה זה שבעונת 2016/17 הוא רשם את אחת מהעונות האישיות הגדולות ביותר בתולדות הליגה: הוא הפך לשחקן הראשון מאז אוסקר רוברטסון (1961/62) שסיים עונה סדירה שלמה של 82 משחקים בממוצע של טריפל-דאבל: 31.6 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו-10.4 אסיסטים למשחק.
ווסטברוק - שהמיקוד בכדורסל הציל אותו מחיים קצרים ואלימים ב-LA; שסחב לכל אחד ואחד מ-1,436 המשחקים ששיחק ב-NBA (עונה רגילה ופלייאוף) את הכיתוב KB3 כדי לכבד את חברו הטוב; ושלעיתים באותו משחק היה יכול לעשות מהלכים שגרמו לו להיראות כמו שחקן שנכנס בטעות לליגה, ואז מהלכים שגרמו לו להיראות כמו השחקן הכי טוב בעולם - היה פרדוקס מהלך ונפלא.
שחקן, שרק בזכות השליטה העצמית הכבירה שלו שרד בליגה למרות שנראה לעיתים כאוטי על הפרקט. כזה שהיה חבר באחת מהקבוצות הכי צעירות שהגיעו אי פעם לגמר ומאז לא חזר לשם. שחקן שעליו מג'יק ג'ונסון טען שהוא "אחד מהרכזים הכי גרועים שהגיעו לגמר ה-NBA", אבל גם כזה שהותיר את חותמו לנצח עם אחת מהעונות ההיסטוריות ביותר של רכז בליגה הזו.
ראסל ווסטברוק, כאמור, הוא פרדוקס נפלא.