חורחה מסי, תודה.
ההחלטות, החינוך והטיפוח שלך - כל אלו הובילו לליאו מסי, גדול הכדורגלנים בכל הזמנים. שחקן שסיפק כל כך הרבה רגעי גאונות בלתי נשכחים. אז קודם כל, תודה על מה שעשית. על מה שהקרבת. ועל מה שיצרת.
רק תחשבו מה היה קורה אם כשנגמר למשפחה הטיפול ההורמונלי של הילד, ההורים היו מחליטים להגר לאוסטרליה, כי שם המתינו הזדמנויות עבודה לאב. זה היה שיקול רציני, שבסופו הוחלט שמהגרים לברצלונה - לא בגלל תעסוקה, אלא כי שם היה עתיד עבור ליאו. שם, בקטלוניה, הוא קיבל את הטיפול על חשבון המועדון.
תחשבו אם הנער בן ה-13 היה מגיע לאוסטרליה. אתם חושבים שהיינו שומעים עליו אם היה כובש את השער הראשון שלו בדרבי של מלבורן? האם הוא היה הופך למי שהוא אם היה נוחת בסידני או קנברה? איזה מזל שהגיע לברצלונה, שספוגה בידע של יוהאן קרויף ובהבנת המשחק ברמה הגבוהה בעולם. ותודה לחורחה על ההישארות שם.
התקופה הראשונה בספרד הייתה קשה מאוד למשפחה, בעיקר מבחינה תרבותית ורגשית. אחותו הצעירה של ליאונל, מריה סול, התקשתה להסתגל לבית הספר, וגם אחיו הבוגרים התמודדו עם קשיים דומים. תוך חודשים ספורים, האם סיליה חזרה לארגנטינה עם שאר הילדים.
חורחה וליאו נשארו לבדם בדירה סמוך לקאמפ נואו. במהלך התקופה הזו השניים ממש נשענו זה על זה. בזמן שהכישרון הצעיר התקדם באקדמיית "לה מאסיה" והמשיך בטיפולים, האב - שהיה טכנאי כימיה ומנהל במפעל פלדה ברוסאריו - החליט להקדיש את חייו לקריירה של בנו. החלטה כזו דורשת אומץ, אמונה בלתי מתפשרת, והתחייבות לספק אהבה ותמיכה לילד לא משנה מה. זה לא מובן מאליו, ועל כך מגיעה לו תודה.
אבל העבודה שלו, כמובן, לא החלה בגיל 13.
חורחה היה הראשון שגרם לליאו לאהוב את המשחק. לאהוב אותו כל כך, עד כדי הקדשת חייו למצוינות באותו ענף שאביו לימד אותו עוד כשהיה בן שנתיים. הילד החל לשחק במסגרת מאורגנת בגיל 4 בגראנדולי, מועדון שכונתי בעיר הולדתו. מי עמד על הקווים באותה קבוצה ראשונה? חורחה, שהתנדב כמאמן ילדים ולימד את גדול הכדורגלנים בהיסטוריה שכדורגל הוא משחק קבוצתי, ושכדי להצטיין בו צריך לשפר את החברים שאיתך על הדשא.
את זה מסי למד מאביו, שאימן אותו מתוך תשוקה אדירה למשחק. הוא הטמיע בו את יסודות הטכניקה, מבנה טקטי בסיסי ותנועה מאורגנת. ידע שעליו נבנתה תופעת הכדורגל הבלתי ניתנת לעצירה הזו. מעל הכל, הוא נטע בו משהו חשוב אף יותר: אהבה בלתי מתפשרת לכדור.
במקביל, חורחה היה המבקר החריף ביותר של בנו. במקום להסתפק בתשבחות על היכולת הטבעית, הוא ניתח את המשחקים בעין בוחנת והצביע על מסירות לא מדויקות, קבלת החלטות שגויה או טעויות במיקום. ליאו סיפר בעבר כי הניתוחים המפורטים לאחר כל שריקת סיום נטעו בו את הדחף המתמיד - ואת הידע - להשתפר. הילד ידע שהביקורות הללו מגיעות מאהבה גדולה, הבין שאביו רוצה בטובתו, ולכן הקשיב והפנים. זהו הבסיס ללמידה; אלו היסודות שעליהם נבנתה מאסת הידע הגדולה בכל הזמנים.
לצד הדגש על משמעת, תפיסת מרחב ותרגילי נגיעה חוזרים ונשנים, האב נמנע מלהגביל את אינסטינקט הכדרור הטבעי של ליאו. וגם על זה צריך להגיד תודה. הוא אפשר לו לשחק בחופשיות במגרשים המאולתרים, בעוד שבאימונים המאורגנים במועדון השתמש רק כדי לבנות משמעת טקטית.
לפי פרופ' דניאל ממרט (Memmert), האחראי לפיתוח אימונים באוניברסיטת הספורט הגרמנית בקלן, זה כנראה אחד הגורמים שהובילו ליצירתיות המופלאה הזו. ממרט מסביר שהתכונה הזאת "משובצת" אצל כולנו בגיל מוקדם, כשהמוח עדיין גמיש ומתעצב, והיא נרכשת באמצעות אינספור שעות של "משחק חופשי" (Unstructured play).
מדעני מוח טוענים שמשחק כזה מאפשר לילדים למצוא פתרונות בעצמם, וממרט מצא שהמפתח ליצירתיות אצל הארגנטינאי טמון באותן שעות של כדורגל חופשי בפארקים וברחובות - שאביו עודד. תחשבו על זה. מסי הקטן שיחק בשכונה תחת עינו הפקוחה של חורחה - בלי שופט, ולעתים בלי גבולות מגרש. הוא היה קטן פיזית מכולם, כך שנאלץ למצוא פתרונות יצירתיים במשך שעות על גבי שעות מול ילדים גדולים וחסונים ממנו.
אנחנו, בני האנוש הרגילים, לא יכולים להפיק מזה יותר מדי, אבל אנחנו כן יכולים לייצר סביבה דומה עבור הילדים שלנו, ולתמוך בהם ביצירת אווירה של משחק ויצירתיות. חורחה, שהלך אתמול לעולמו בגיל 68 בלבד, יצר את הסביבה הזו בדיוק - סביבה שהצמיחה את גדול השחקנים בכל הזמנים.
על כל זה, נותר רק לומר: Gracias, señor Messi.