25 שנה חלפו, ולרגע אפשר לחשוב ששום דבר לא השתנה.
למראית עין, הכול נראה דומה. הצבא האדום עולה בהמוניו על המטוס, אליניב ברדה אפילו נראה קצת כמו דרור קשטן, אסף צור מזכיר את שביט אלימלך, אנדריאן קרייב את גאבור הולמאי, וסלים טועמה בתפקיד אחר, אבל עדיין הכי חשוב מכולם.
אבל כשממש מתעקשים להסתכל מקרוב, מבינים שהמון השתנה. 25 שנה הן המון זמן. התבגרנו, אפילו קצת הזדקנו, גם אני ובטח הפועל שלי.
ב-2001 הייתי נשוי טרי שלא רואה ממטר, סוגר דיל ללונדון ב-36 תשלומים ולא חושב על המחר. 5,000 אדומים צבעו את לונדון בלי אפשרות לתעד באינסטגרם, בלי פירוטכניקה, והשיר המוביל היה "רודה, רודה, רודה", כדי להזכיר את ההפסד של היריבה העירונית המוכה לקבוצה ההולנדית.
היום אני כבר עם משפחה וילדים גדולים, ונאלץ למצוא מיליון תירוצים כדי לברוח עם הבן שלי מחופשה בסיציליה ולגנוב טיסה ל-24 שעות להונגריה כדי לראות את הפועל. אמנם זו אותה חולצה אדומה, אבל זו הפועל שעברה לא מעט, עם המון צלקות והרבה טראומות, ומופתעת מכך שהיא חוזרת לאירופה. גאה ואדומה מתמיד.
גילי, הבן שלי, כבר בן 20 ויותר משוגע ממני. כל הדרך הוא רק מחכה לצעדה, לאבוקות ולבלגן. הרשתות החברתיות גורמות לו ולנו ל-FOMO אדיר על כל דקה שבה אנחנו לא שם.
היו רגעים שבהם כבר לא האמנתי שאראה שוב את הפועל כובשת את אירופה. מה לא היה לנו? בעלים מתחלפים, חובות נצברים, ליגה שנייה ושוב ליגה שנייה, אוצרות האמנות של כבירי, CAS והרבה "סמלים" שאהבו את הדולרים יותר מאת המגל והפטיש. וכמובן, הרגעים הבלתי נסבלים מול הצד השני של העיר, שבזמן שאנחנו התבוססנו בבוץ, חגג מקנדה ועד קרית שלום.
איש אחד, קצת נחבא אל הכלים ואציל נפש, אדמונד ספרא שמו, הגיח כמו גיבור באגדות, ולאט לאט, עם הרבה סטייל, רוגע וסבלנות, מצליח להחזיר לנו את האוויר לריאות. חייבים להזכיר גם את הבן, יורש העצר מואיז, שתורם את התשוקה ואת שמחת החיים.
עומרי אלטמן וצ'יקו, ופתאום ניצחון בדרבי, והנה אנחנו מחכים להגרלה באירופה. והנה אני דוהר ברכב שכור מבודפשט למישקולץ ומספר לגילי איך צ'לסי זלזלה בנו, איך מילאן אוסטרץ חגג בשלג של לוקומוטיב, ועל ניר רחמין, הגיבור מפארמה.
אבל גילי רק רוצה שנגיע, כדי שיוכל לקפוץ, לשיר, להשתגע וליהנות מכל רגע עם אולטראס הפועל, שההפקות שלהם בחו"ל הן משהו שרואים רק בסרטונים מארגנטינה.
להיות חלק מאלפי האוהדים שצועדים לעבר האצטדיון בעיירה ההונגרית המנומנמת היה משהו שהתרגשתי ממנו כאילו הייתי הילד של הילד שלי. והמשחק עצמו ממש הזכיר לי את אותה הפועל של 2001: קשוחה, הגנתית, יודעת מה היא רוצה, ואולי הכי חשוב לנו, אדומי הערכים, משחקת בשביל הסמל.
ועכשיו מה? פתאום חזרתי לדאגות שכבר שכחתי את טעמן. מאבקי צמרת הם דבר מורט עצבים. צריך לנצח בכל שבוע, וזה מתיש. ומסגרת אירופית רק מוסיפה ללחץ. לא משחקים פעם בשבוע, אלא פעמיים, ושלא נדבר על תוכניות החיסכון שצריך לשבור. הונגריה, בולגריה, פולין, והלוואי שנוכל לחזור ולשפר את הידע שלנו בארץ-עיר.
אם זה נשמע שאני מתלונן, אז כן, אני מתלונן, אבל אלה תלונות של אושר. הפועל שלי חזרה. חזרה לליגה שלנו וחזרה לליגה של הגדולים, ואנחנו מתכוונים להמשיך לשעוט קדימה.
אז כדאי לכל צהובי העיר לחפש את החור הקרוב למקום מגוריהם.
ח-ז-ר-נ-ו!!!!