משחקי הכנה בטורים מסחריים במזרח אסיה או בארצות הברית החליפו כבר מזמן את ההכנה הקלאסית לעונה חדשה של כדורגל. ודווקא בעידן הזה, שבו שחקנים בכירים רושמים בין 55 ל-70 משחקים בשנה, ההכנה המסורתית בקיץ חשובה הרבה יותר מכל מסע ראווה - בטח אחרי עונת מונדיאל מתישה - אבל החמדנות, כרגיל, טורפת את הכל.
ההיסטוריה של אימוני קדם-העונה מתחילה בעקבות הלגליזציה של המקצוענות באנגליה ב-1885 והקמת הליגה הראשונה ב-1888. המועדונים היו חייבים להבטיח שהשחקנים המרוויחים שכר יגיעו בכושר מתאים לשנה מפרכת. מעצמות דאז, כמו פרסטון נורת' אנד וסנדרלנד, החלו לקחת את הסגלים שלהן למחנות קצרים בערי חוף בריטיות דוגמת בלקפול.
באותם מחנות בקושי התעסקו בכדור (המאמנים בזמנו האמינו שהימנעות ממשחק תפתח "רעב" אצל הספורטאים), אלא התמקדו בעיקר בהכנת הגוף בעזרת שלל טכנולוגיות מסוף התקופה הוויקטוריאנית. הרברט צ'פמן, המנג'ר האגדי של ארסנל בשנות ה-20 וה-30, היה כנראה הראשון שמסד את העניין; הוא בנה מערכת אימונים לשיפור הכושר, לימד טקטיקה, ואף שילב משחקי ידידות מובנים כדי לבחון את מערך ה-WM המפורסם שלו לפני שריקת הפתיחה הרשמית.
בשנות השלושים החלו המקצוענים באיטליה את "פולחן הקיץ" שלהם - ה'ריטירו' (Ritiro). לפי המסורת המקומית, הקבוצות עולות להרים ועוברות אימונים מפרכים שמכינים אותן פיזית וטקטית, ללא שום אלמנט של נופש. הריטירו הראשון היה יוזמה של המאמן ההונגרי (וחסיד אומות העולם) גזה קרטס, שלקח את קטניה מסיציליה צפונה אל הפסגות. באותה עונה הקבוצה העפילה לראשונה בתולדותיה לסרייה A, ומי שעקב בעניין היה ויטוריו פוצו, מאמן נבחרת איטליה. פוצו העתיק את המודל כהכנה למונדיאל, והאזורי אכן זכו בו.
עשרות שנים לאחר מכן, הלניו הררה בנה את "אינטר הגדולה" (לה גרנדה אינטר) של שנות השישים מריטירו אחד למשנהו. "זה חייב להיות מקפצה לעונה כולה", הסביר אז אנג'לו קווארנגי, שהיה מהרופאים הראשונים בעולם שהתמחו בביצועים ספורטיביים.
הבחירה לטפס לפסגות אינה מקרית כלל. עבודה בגובה רב מאפשרת להחליף את הקיץ החם והלח בטמפרטורות קרירות יותר שמסייעות להתאוששות. "יש לך אוויר טוב יותר והמון חמצן", תיאר קשר נאפולי לשעבר גוקהאן אינלר, המשמש כיום כמנהל המקצועי של אודינזה. "יש שליטה טובה יותר באוכל ובשינה. זה עוזר לגבש את הסגל, ושחקני רכש נקלטים מהר יותר".
אימון בגבהים (בדרך כלל 2,000-2,500 מטרים מעל פני הים) מתבצע בתנאי לחץ אטמוספרי נמוך. זמינות החמצן המופחתת מעוררת הסתגלויות ביולוגיות בגוף (כמו הגברת מסת כדוריות הדם האדומות וההמוגלובין, וצריכת חמצן מרבית גבוהה יותר). יש לכך יתרונות רבים נוספים: מהרחבת נימי דם ועד סיוע לשרירים בהתמודדות עם הצטברות חומצת חלב.
הדבר המפתיע ביותר בסיפור הזה הוא שהכדורגל היה חלוץ של ממש בתחום. לשם השוואה, איגודי ספורט לאומיים החלו לחקור באופן שיטתי עבודה בתנאי גובה כמשפרת ביצועים חוקית רק אחרי האולימפיאדה במקסיקו ב-1968 (שנערכה בגובה 2,240 מטרים). רק אז החלו מדענים מברית המועצות, מזרח גרמניה וארה"ב לארגן מחנות דומים כדי להכין ספורטאי סיבולת.
אבל כיום, נדמה שהענף העשיר בעולם מתעניין פחות במדעי הספורט ובשאלות כמו איך מכינים שחקנים לעומס של 60 הופעות בשנה במהירויות שיא. הוא מתעניין בעיקר בדבר אחד: כסף. מחנה אימונים מקצועי ואיכותי בהרי אוסטריה פשוט לא מכניס את אותם סכומים שמייצר מסע יחסי ציבור למלזיה או לנאשוויל, ולכן, מועדוני פאר רבים פשוט מוותרים על ההכנה הפיזית הראויה.