אם פילי עוברת, אז פילי עד הסוף

מזל שבא המשחק של אתמול. בלעדיו, בתוספת המשחק השני בין הסיקסרס לדטרויט, הסיבוב השני של הפלייאוף נראה כמו משחקים בין קבוצות בבטן הרכה שני מחזורים לסוף. מה קורה פה, אתה אומר לעצמך, כל משחק נגמר איפשהו ברבע השני. באו שני המשחקים הללו והצילו קצת מהפלייאוף. רק חבל שדיבאץ ואייברסון, כל אחד בתורו, החטיאו שני כדורי עונשין.

לארי בראון הוא המאמן הכי טוב בליגה. האמון הבלתי נגמר בון הורן השתלם לו אתמול, ומה שהוא עשה עם אריק סנאו, קני תומאס ובעיקר דרק קולמן גובל בנס ספורטיבי. אבל בראון זכאי לקרדיט הגדול ביותר בגלל שהוא למד לקבל את אייברסון, לא לנסות לשנות אותו. בראון, חוץ מלהרוויח איזו חוכמת חיים בגילו המאוחר בהבנה שאין דרך אחת או אחרת שהיא הנכונה, הרוויח את אינטלקטואל הכדורסל החריף ביותר של הפלייאוף הזה.

להיות שחקן בפילדלפיה זה לקעקע את האופי של העיר על העור שלך. חארם, אתה אומר על עצמך, על ואן הורן. מה לו ולמקום הזה. פה, אם בועטים בך, אתה הולך לבעוט בחזרה. ואן הורן בוכה שבעטו בו. לאייברסון היה קל לבטל את ואן הורן. אבל גם הוא עבר תהליך. אם בראון נותן בו אמון, יש בו משהו. חייב להיות בו משהו. אייברסון מעולם לא ערער על המעמד והידע המקצועי של בראון.
שני משחקים וחצי ואן הורן התבזבז על האותיות ועם הגב לסל, מנסה לסחוט בכוח איזה יתרון גובה שהיה לו על קארי. ברבע השלישי, אייברסון דחף את ואן הורן החוצה, חדר בעצמו פנימה וחילק לואן הורן אסיסטים לשלשות.


פילדלפיה, וגם הלייקרס, לא צריכות להתלהב מהנצחון הביתי שלהם שהחזיר אותן לסדרה. סטטיסטית, קבוצות שהפסידו את שני המשחקים הראשונים בחוץ, מנצחות, על פי רוב, את המשחק השלישי. הבעיה היא במשחק הרביעי. אבל קשה לראות איך דטרויט מנצחת בפילדלפיה, בטח בלי בילאפס. הסדרה הזו תוכרע במשחק החמישי, או השביעי, בדטרויט.

למזלה של הסיקסרס, ריק קרלייל עוזר להם. קשה לו לקרליל. הוא אוהב נוסחאות. ספונטניות כו של פרינס (שמקבילה לזו של ג'ינובלי בסאן אנטוניו) קצת מוציאה אותו מדעתו. את מה שפרינס נתן לו קרלייל לא יכול להחזיר לספסל. על הפציעה של בילאפס מחפה, במידת מה, אטקינס, ואוקור מכסה את הבינוניות של קליף רובינסון. נשאר קארי. מאמנים מתים על שחקנים כמו קארי. הוא נותן את התחת בהגנה והוא לא מבקש כלום בהתקפה. אבל בסדרה הזו קארי נותן לקרלייל רק מיס מאצ'ים שליליים. קרלייל, אם יפסיד את הסדרה הזו, יצטרך לשאול את עצמו במהלך הקיץ למה בארי לא קיבל יותר מדי דקות.

זו הסדרה היחידה שאפשר לנסות להמר עליה, ואחריה לתת הימור גדול אמיתי. פילדלפיה, ואם הלייקרס לא עולים מהמערב, אז פילדלפיה עד הסוף.

דאלאס, לא סקרמנטו, היתה חייבת לקחת את המשחק השלישי. נלסון קיצר את הרוטציה שלו, גריפית נפצע, ואחרי הסדרה נגד פורטלנד סביר להניח שהשחקנים של דאלאס ייפלו מהרגליים במשחק הרביעי, עם מנוחה של פחות מעשרים וארבע שעות (כיפק לשטרן!!)

מי שמתלהב מהכדורסל של דאלאס שיבושם לו. בעיני זה די משפיל. נכון שדאלאס קלעה יותר נקודות בסך הכל מסקרמנטו, אבל בסקרמנטו לפחות יש איזו מחוייבות מסויימת להגנה. סקרמנטו הרוויחה את הנקודות שלה, דאלאס קלעה באחוזים של עונשין מהשלוש.


סקרמנטו חייבת לעשות מספר דברים כדי להמשיך לגמר: היא חייבת להאריך את הסדרה ולשם כך היא חייבת לתקוף (ללכת לדיבאץ הרבה יותר מוקדם ולא רק בסיום המשחק, חדירות של ביבי ובעיקר ג'קסון) היא חייבת לנצל את יתרון הגובה של הגארד השני שלה על ון אקסל, ומישהו חייב לדחוף לטורקגולו את האלמנט הלאומי שקיים בהגנה שלו על נוביצקי. אבל בעיקר סקרמנטו חייבת את זה לנו.

כי אחרי שפורטלנד התעופפה לה מהפלייאוף, אין את מי לסמפט כאן. סקרמנטו היא פורטלנד בלי סמים. היא פולארד, היא ביבי שעושה לעצמו פדיקור בכל ירידה לספסל, היא ג'ימי ג'קסון שחזר משום מקום, היא דיבאץ שמעשן קופסא ביום, היא דאג כריסטי. האם מישהו יכול לפתור את התעלומה ולרמוז מדוע כריסטי לא מפסיק להניף את ידו לשמים? וכריס וובר, שאפילו אם אתה שונא אותו, אתה לא יכול שלא לחוס עליו בכל פעם שהוא מתקרב לבאר הוא יורק עליה.

רק קבוצה כמו סקרמנטו יכולה לגרום לסופרסטאר שלה לסיים את העונה בנסיון להלי-הופ כשהמשחק גמור. קחו את ההרפתקנות הזו ושימו לידה את נחארה שלא מפסיק להתלונן על המרפקים שנותנים לו (שזה כמו שאלוהים יתלונן שלמישהו יש יותר מדי סמכויות), ואתם צריכים לדעת לבד את מי לסמפט.

1. ג'ף ון גנדי שובר את כל הכלים מעמדתו כפרשן של רשת טי.אנ.טי. ון גנדי, שכבר שנה וחצי שולח חיצים ברורים לגבי העניין שיש לו לנהל את פורטלנד, לא הפסיק למתוח ביקורת על מוריס צ'יקס לאורך כל הסיבוב הראשון. בסיבוב השני ון גנדי עסוק בלעקוץ את פיל ג'קסון. וזה מאחד שסירב לשתף את קמבי וספריוול במשך עונה שלמה, עד שלא נותרה לו ברירה והם לקחו אותו לגמר הפלייאוף. בין לבין, ון גנדי גם הספיק לסרב להצעת אימון מניו אורלינס. אותה ניו אורלינס שמיהרה לשחרר את פול סילאס, אחרי הכי מעבודות האימון המרשימות בליגה אשתקד. חבל שון גנדי סירב. היה מגיע לניו אורלינס שהוא יהרוס אותה.

2. טום טולברט התגלה שנה שעברה באנ.בי.סי. השנה הוא היה הרכש של של איי.בי.סי ואי.אס.פי אן. יש אנשים שאוהבים את טולברט, ויש כאלו, כמוני, שחושבים שהוא נראה טוב כי כל אחד היה נראה טוב ליד וולטון. טולברט הוא המראה החדש: הוא לבוש בטי שירט ולא מעונב, הוא מצחיקן בגרוש, הוא מוציא קולות צפצפניים כדי לתאר תנועות מהירות, הוא הנציג של דור האקס, של הסלאקר, של האנשים שהמציאו את אקסטרים ספורט. עם זה, ועם העובדה שפרשני הקווים השנה הפכו את האנ.בי.איי לתערובת של כדורסל ואמ.טי.וי, אפשר לחיות.

עם מה שקשה לחיות זה הצורה שבה טולברט מתייחס ומפרשן על שחקנים זרים. אתמול, במהלך המשחק בין דאלאס לסקרמנטו, הוא קישר בין ההגנות הפרוצות למספר הרב של שחקנים זרים על המגרש. "אף אחד לא מביא זרים לכאן בגלל ההגנה שלהם", היגג טולברט.

להאשים את הזרים גם בכך שאין הגנה בליגה זו כבר הוצאת דיבה. לילד האמריקאי, בעידודה הפעיל של הרשת שטולברט מפרשן עבורה, חשוב הרבה יותר להטביע או לקלוע מעבר לקשת. פחות ופחות שחקנים מגיעים לליגה כשהם יודעים לסגור קו, להשתמש בקו הרוחב כמגן נוסף או לעזור בשמירה, וזאת למרות שידע כזה היה מעניק להם סיכוי גבוה יותר להגיע ולשרוד בליגה.


אפשר להיות נורא קטנוניים ולהזכיר לטולברט שאלג'וואן לדוגמא, לא בדיוק נולד באמריקה. אבל בואו נהיה קונסטרוקטיביים. הנה רעיון: שתבטל הליגה את תחרות הדאנקים והשלשות בסוף השבוע של האולסטאר ובמקומם תהיה תחרות אחת של קליעה מחצי מרחק ועוד תחרות אחת שבה חמישה שומרים ינסו, כל אחד בתורו, לעצור את שחקן ההתקפה הכי טוב בליגה.