יורגן קלופ יאמן את נבחרת גרמניה, זינאדין זידאן את צרפת, רוברטו מאנצ'יני את איטליה, ז'ורז'ה ז'זוס את פורטוגל, וארנה סלוט הוא המועמד המוביל להדריך את הולנד. כולם מאמנים שהיו מוצלחים - חלקם אפילו מאוד - ברמת המועדונים. הם זכו בליגת האלופות, באליפויות בחמש הליגות הגדולות ובתארים רבים אחרים, וההתרגשות סביב המינויים שלהם מובנת. אבל דבר אחד פוגם מעט באופטימיות הזו: ההיסטוריה מוכיחה שעדיף דווקא למנות לתפקיד מאמנים שלא נחלו הצלחה מסחררת בקבוצות.
למעשה, החל מ-2014 המאמנים שהובילו את נבחרותיהם לזכייה במונדיאלים היו די אנונימיים או כושלים בכדורגל המועדונים. ב-2014 יואכים לב - ללא רשימת הישגים ארוכה מדי - הוביל את גרמניה לזכייה. ב-2018 דידייה דשאן, שרשם הצלחות מוגבלות למדי בקבוצות, הוביל את צרפת לאליפות העולם. ב-2022 ליונל סקאלוני, שבכלל לא אימן מועדון בוגרים קודם לכן, רשם הישג היסטורי עם ארגנטינה.
וכמובן שבמונדיאל האחרון לואיס דה לה פואנטה, שמעולם לא הדריך קבוצה בליגה בכירה, הוביל את ספרד להשלמת דאבל מרשים (זכייה רצופה ביורו ובמונדיאל). כמו כן, אפשר לציין את ההצלחות של גארת' סאות'גייט, שכשל במידלסברו, עם נבחרת אנגליה, ואת זלאטקו דאליץ' - אלמוני כמעט לחלוטין - שהוביל את קרואטיה לשני הקמפיינים המוצלחים ביותר בתולדותיה.
רק תראו את המונדיאל האחרון. קרלו אנצ'לוטי, מהגדולים בהיסטוריה של המשחק, רשם קמפיין מאכזב ביותר עם ברזיל. תומאס טוכל, שהוביל את צ'לסי לזכייה בליגת האלופות ורשם הצלחות כבירות בקבוצות בכירות, אכזב כמאמן אנגליה. יוליאן נאגלסמן, מאמן צעיר ומבריק, חתום כנראה על הכישלון הגדול ביותר בטורניר עם גרמניה.
כל זה רק מוכיח שלא צריך להיות מאמן קבוצות מוביל כדי להצליח בזירה הבינלאומית. שמות גדולים כמו פפ גווארדיולה, מיקל ארטטה ולואיס אנריקה מתכננים דפוסי החזקת כדור ולחץ מורכבים במיוחד, ומנהלים את המשחק ברמת המיקרו. הדבר דורש שעות של חזרתיות יומיומית על מגרש האימונים. למאמני נבחרות פשוט אין את הזמן לתרגל את זה. כלומר, הם לא צריכים להיות טקטיקנים מבריקים ומנהלי מיקרו גאונים, אלא זקוקים לתכונות אופי אחרות לחלוטין.
יתרה מזאת, סקאלוני מתח בעבר ביקורת על האופי ההיפר-טקטי של כדורגל המועדונים המודרני, בטענה ששחקנים מופעלים "בשלט רחוק" ומאבדים את האינסטינקטים הטבעיים שלהם. הארגנטינאי הצליח על ידי ביסוס כללים מבניים בסיסיים ומאוזנים ששחררו את ליונל מסי וצוות המסייעים שלו, ואפשרו להם להסתגל לפי הבנת המשחק שלהם בלבד.
ואולי הדבר הכי חשוב בכדורגל נבחרות - שהוא כנראה גם הדבר הכי חשוב בכדורגל מועדונים - הוא ההיבט המנטלי והפסיכולוגי. זה גם מה שמהווה את ההבדל העיקרי בין שתי הזירות. טורנירי גביע העולם הם מפעלי נוקאאוט קצרים של שבעה משחקים, הנערכים תחת לחץ רגשי קיצוני במשך ארבעה שבועות. זכייה בהם דורשת ניהול פסיכולוגי שונה לחלוטין מזה של עונה שלמה, שמרגישה כמו ריצת מרתון.
וזה, בסופו של דבר, ההבדל הגדול ביותר. מאמן לאומי הוא כמו מאמן ספרינטים של 100 ו-200 מטרים, בעוד שמאמן קבוצה מתמחה בריצות ארוכות. זה אולי אותו מקצוע, אבל זה בהחלט לא אותו ענף.