בזמן שתקשורת הספורט עסקה בעיקר במונדיאל (באופן טבעי), איגוד השידור האירופי (EBU) והתאחדות האתלטיקה היבשתית הציגו מדריך צילום מקיף ומשמעותי בן 23 עמודים בשם "Raising the Bar" ("להרים את הרף").
היוזמה, שפותחה בשיתוף פעולה עם ספורטאיות מתחום האתלטיקה הקלה, שואפת לחסל את חפצון הנשים במדיה הספורטיבית. הדרך לשם עוברת בהסטת סיקור הטלוויזיה מצילומי גוף פולשניים, ושימת דגש - גם בשידורים עצמם - על ביצועים, טכניקה ותחרות בלבד.
ההנחיות מתייחסות למספר פרקטיקות שידור מוכרות, ונעזרות באיורים ספציפיים כדי להדגים בחירות מסגור "חיוביות" ו"שליליות". הדגש המרכזי מושם על מקצועות כמו קפיצה לגובה, קפיצה במוט, קפיצה לרחוק וריצות קצרות.
למשל, שימוש בזווית צילום נמוכה ומלמטה הוגדר כ"לא מומלץ". לפי המסמך: "על צוותי ההפקה להימנע ממיקום מצלמות בזוויות נמוכות המביטות כלפי מעלה או מתחת לאתלטית (במיוחד בזמן קפיצות), שכן מיקומים אלה מועדים ללכידת מבטים מביכים או חושפניים".
גופי השידור הונחו גם להימנע מקלוז-אפים ממושכים המתמקדים באזור האגן, החזה או הישבן של המתחרות. במקצועות המסלול, מפעילי המצלמות התבקשו לשמור על פרספקטיבה חזיתית ובפריים רחב. אם בכל זאת נדרש תקריב, עליו להישאר ממוסגר מעל קו האגן.
בנוסף, הילוכים איטיים סומנו כמקור מרכזי לתוכן שנלקח תכופות מהקשרו, ומנוצל ברשת כדי להפוך את המצולמות לאובייקט מיני ללא הסכמתן. הכללים החדשים קובעים כי יש להשתמש באפקט הזה רק אם הוא מספק תובנה טכנית אמיתית (כגון ניתוח הסגנון של קופצת לגובה בעת מעבר מעל הרף) או תורם באופן ישיר לנרטיב התחרותי.
המסמך הושפע רבות ממשוב של מתחרות פעילות ולשעבר, כולל קופצת המוט האולימפית הבריטית הולי בראדשאו והקופצת לרחוק הסרבית איבנה שטפנוביץ'. האתלטיות ציינו כי מיקום המצלמות הפולשני מפריע לריכוז שלהן במהלך תחרות ברמות הגבוהות ביותר. במקום להתמקד לחלוטין בביצועים, הן נאלצות לדאוג מאיך שזווית מסוימת עשויה להיראות בשידור חי או להיות מופצת ברשתות החברתיות.
כעת, ההנחיות הללו מוצגות במסגרת של המלצות ולא כחוקים מחייבים שאי-ציות להם גורר ענישה. ב-EBU מקווים להציב סטנדרט חדש עבור הפקות אירופיות מרכזיות, ולהסיט את נוף המדיה לעבר חגיגת מצוינות ספורטיבית, במקום הפניית תשומת לב לגזרה של הספורטאית.
האצנית הבריטית איימי הנט הסבירה במסיבת עיתונאים מדוע הצעד הזה כל כך חשוב לה כאישה שמתחרה: "אנחנו לא אמורות להיאלץ לשנות את מה שלבשנו כדי להרגיש בנוח בתחרות", טענה. הנט, כך נראה, התייחסה לכמה הערות ברשתות שלפיהן אם האתלטיות לא רוצות שיצלמו אותן מזוויות מציצניות, "אז שיתלבשו בצורה אחרת".
"אני רוצה להרגיש מהירה וחזקה", הוסיפה הנט. "כשהיינו בלונדון, או אולי בדוחא, היו לנו מצלמות באדני הזינוק שסומנו על ידינו כבעיה פוטנציאלית. העניין מבחינתי הוא שנוכחות של נשים בחדרי השידור מאפשרת להן להתריע שמצלמות שם הן לא רעיון כל כך טוב עבורנו. לשתף נשים כחלק מהתהליך מאפשר לנו לקיים שיחות טובות יותר ולסמן דברים שאנשים אחרים אולי לא היו שמים אליהם לב".
כשנשאלה האם היא, כמו יתר חברותיה למקצוע, בעד ההנחיות, השיבה בחיוב: "זה שינוי מבורך מאוד. אנחנו לא אמורות להיאלץ לשנות את מה שאנחנו לובשות כדי להרגיש בנוח. אני לא רוצה להרגיש שאני מעוכבת באיזשהו אופן על ידי ביגוד. זה בהחלט צעד קדימה וחיובי מאוד".
בכך, למעשה, צריך להיגמר הדיון. אם ספורטאיות מרגישות חוסר נוחות עם זוויות צילום מסוימות, צריך להעלים אותן. חובה לעשות הכל כדי שהן ירגישו בנוח ללבוש מה שהן רוצות, להתחרות הכי טוב שהן יכולות, מבלי לחשוש שהמפיקים באולפן יהפכו אותן לאובייקטים מיניים בניגוד מוחלט לרצונן.