המונדיאל נגמר ועכשיו השחקנים מתחילים את הפגרה הקצרה שלהם, לפני שהם צריכים לחזור ולהצטרף לקבוצותיהם, שרובן התחילו באימוני קדם עונה וחלקן אף החלו לשחק משחקי ידידות. ואולי הבעיה הכי גדולה: חלק מהמועדונים יקבלו חזרה שחקנים שבורים לחלוטין - לא רק מהטורניר, בו שיחקו את המשחקים האינטנסיביים והמלחיצים ביותר בקריירה שלהם - אלא גם מעונה קשה וארוכה שבעצם אף פעם לא נחו אחריה.
למשל, וויליאם סאליבה - שהוביל את ארסנל לאליפות היסטורית בעונה בה שיחק 50 משחקים עבור המועדון בלבד, והיה אחד מהבלמים הטובים ביותר במונדיאל - לא היה אמור לשחק בו בכלל. מה שקרה לו זו החמרה של שבר בחוליה בגבו התחתון, ממנו סבל במקור עוד במרץ 2026.
סאליבה ניהל את הפציעה במשך חודשים באמצעות משככי כאבים ואימונים מותאמים אישית. הוא שרד את סיום העונה לפני שהחמיר את בעיית הגב במהלך ההפסד של ארסנל בגמר ליגת האלופות. כמה שבועות לאחר מכן כבר שיחק בלב ההגנה של צרפת, עד הדקה ה-29 בחצי הגמר נגד ספרד. בזמן שרץ קלות לעבר כדור חופשי ללא מגע מצד שחקן יריב, הבלם נעצר בחדות וקרס על הדשא. לפי דיווח ב"ל'אקיפ", הוא אמר במפורש לחברו להגנה, דאיו אופאמקאנו: "הגב שלי מת".
בעקבות הערכות רפואיות מפורטות של הצוותים בצרפת ובאנגליה, סאליבה צפוי לעבור ניתוח שאמור לתקן מן היסוד את השבר וייעדר מאימונים לחמישה חודשים, וככל הנראה ממשחקים לחצי שנה או יותר. זה הולך לעלות לא מעט לקבוצה שלו, שצריכה להחתים מחליף וכמובן להמשיך לשלם לו את שכרו.
הבעיה בניתוחי גב היא שהם יכולים לחסל לחלוטין קריירות של ספורטאים. אולי המפורסם מכולם שהגב שלו "הלך" הוא טייגר וודס, שראה את המסלול המקצועי שלו מרוסק כמעט לגמרי בשל פציעות מהסוג הזה. וודס, מגדולי הגולפאים בהיסטוריה, נזקק למספר ניתוחים בין השנים 2014 ל-2017. בשלב מסוים המצב נהיה כה גרוע, שהוא התקשה אפילו להרים את התיק שלו, שלא לדבר על לחבוט.
גם אנדי מארי, אחד מהטניסאים הבריטים הגדולים אי פעם, סבל כמעט לאורך כל הקריירה מבעיות גב, עד שבשנת 2013 עבר את הניתוח הראשון. הוא הצליח לזכות בווימבלדון ב-2016, אבל הפציעה גרמה לבעיות ביומכניות קשות באגן שלו. הוא ניסה לנהל את הכאבים עם זריקות, אך בסופו של דבר פרש ב-2024. להבדיל, גם סטיב קר - כמאמן גולדן סטייט - טען שהגב שלו אף פעם לא חזר להיות אותו דבר אחרי ניתוח שעבר והסתבך.
יש ספורטאים שהצליחו להתגבר על פציעות דומות והציגו רמה גבוהה גם אחרי ניתוחים: מייקל פורטר ג'וניור מברוקלין, פייטון מאנינג כוכב הפוטבול, ועמיתו ל-NFL רוב גרונקובסקי - אבל ייתכן מאוד שראינו את השיא של סאליבה וכבר מגיל 25 הוא יתחיל לדעוך.
בדומה אליו, ישנן דאגות בארסנל גם לגבי דקלן רייס, הסובל מבעיה עצבית בשריר הירך האחורי (האמסטרינג) ובגב התחתון. הקשר פשוט "נפל מהצוק" לאחר יותר מ-11 חודשים של כדורגל מפרך, בהם רשם 67 משחקים מאמצע אוגוסט עד אמצע יולי.
ורייס אינו בלם; הוא בדרך כלל השחקן שרץ הכי הרבה בקבוצה שלו, עושה הכי הרבה ספרינטים ומעורב בהכי הרבה מאבקים על הכדור. רק בפרמיירליג בעונה שעברה הוא שיחק 3,099 דקות. לשם השוואה - ב-NBA, ליגה בה מתלוננים כל הזמן על לוח זמנים צפוף ואינטנסיביות רבה, השחקן ששיחק הכי הרבה במהלך העונה הרגילה והפלייאוף לא הגיע ל-3,000 דקות.
כמו ארסנל, כך גם רוב הקבוצות הגדולות באנגליה ובאירופה (למעט פריז סן ז'רמן, שמנהלת את הדקות של שחקניה בעזרת סגל עמוק שנקנה בכסף קטארי מלוכלך), יקבלו שחקנים ש"פגעו בקיר" בסיומה של עונה בת 11 חודשים. אם אתם חושבים שזה לא ישפיע על הביצועים והתוצאות בעונה הבאה - אתם טועים.