מונדיאל 2026 נגמר, וכמובן שהוא היה מוצלח מאוד. הרבה שערים, הרבה צופים, הרבה כסף והרבה זיכרונות. טורניר כזה, כשהוא מסתיים, אף פעם לא נחשב ל"כישלון". אולי מאז 1990 כל גביע עולמי שהתקיים נחשב ל"מונדיאל הכי טוב בכל הזמנים" - בטח על ידי פיפ"א.
אבל איך נראה אותו בעוד שלוש שנים, למשל, כשנסתכל אחורה ונבין את ההשפעות שלו על הכדורגל ועל העולם?
הטורניר בקטאר ב-2022, למשל, הוביל בסופו של דבר לשבעה באוקטובר ולכל מה שקרה אחריו. ההשפעה הקטארית הסרטנית על ישראל ועל העולם קיבלה לגיטימציה חסרת תקדים באירוע שהתקיים על אדמתה, הספוגה בדם העבדים שנהרגו בבניית הנסיכות לצורך אירוח טורניר בן חודש.
רוסיה 2018 ייזכר תמיד כגביע עולמי שהתקיים במדינה שמבצעת פשעי מלחמה מדי יום באוקראינה כבר שנים. זה של 2014 בברזיל ייזכר כטורניר שהכניס את המדינה העשירה לעשור של חוסר יציבות כלכלית ופוליטית. מונדיאל דרום אפריקה ב-2010 השאיר מורשת קטנה עד לא מורגשת על הכדורגל המקומי, ואצטדיונים ענקיים שעדיין שואבים הרבה יותר מדי משאבים ממדינה ענייה.
ו-2026? הוא ייזכר בזכות ליאו מסי בן ה-39, לאמין ימאל בן ה-19, נבחרת נורבגיה והחתירה הוויקינגית שלה, ובזכות אצטדיוני הפוטבול המרשימים שיש בארה"ב. אבל הוא ייזכר גם כטורניר עם נשיא פיפ"א שהקרינג' מטפטף ממנו, נשיא אמריקאי הזוי שניסה לקחת את אור הזרקורים מהגיבורים הלאומיים שזכו זה עתה בתואר הראשון בקריירה שלהם, ושלל שערוריות ספורטיביות וגיאופוליטיות.
מהשופט הסומלי שלא אישרו את כניסתו לארה"ב, דרך אימו של ווזיניה שלא קיבלה ויזה כדי לראות את בנה משחק (עד שהתערבו מהבית הלבן), ועד הכרטיס האדום של פלוריאן באלוגון, שבוטל בגלל התערבות של נשיא ארה"ב והטיל ספק ענק בספורטיביות ובאותנטיות של ההצלחות של חלק מהנבחרות. ייזכרו גם מחירי הכרטיסים השערורייתיים, והאוהדים ממדינות עולם שלישי שלא היו יכולים להיכנס לאמריקה של דונלד טראמפ.
כמו כן, תיזכר הפסקה של 28 דקות בגמר, המנוגדת לחוקי המשחק - מעין "הופעת סופרבול" אמריקאית ודביקה, שבינה לבין תרבות הכדורגל העולמית אין שום קשר. אילו לפיפ"א היה אכפת מבריאות השחקנים, היא לא הייתה מקיימת מופע מחצית ארוך כל כך במשחק הכי חשוב בקריירה שלהם. הייתה מעט מאוד התחשבות בזמני ההמתנה בחדר ההלבשה בזמן שמדונה ושאקירה מפזזות על הדשא. אף אחד לא עצר לחשוב על ההשפעה שיש לכך על הסיכוי לפציעות, במיוחד בעיות שרירים, ועל הצורך להמשיך להתחמם. רווחת השחקנים, שוב, נדחקה הצידה.
זהו גם הטורניר שבו הכדורגל הפך למשחק של ארבעה רבעים - מה שאפשר לרשת פוקס, משדרת המשחקים בארה"ב, להרוויח לפי החישובים עוד כחצי מיליארד דולר מפרסומות. אל תטעו: הכדורגל עוד יהפוך למשחק של ארבעה רבעים, אולי בכל העולם, בגלל התקדים הזה. פיפ"א הסבירה את הצורך בהפסקות השתייה כצעד שנועד לשמור על בריאות השחקנים, אך הן התקיימו לעיתים קרובות בגשם או בתנאים קרירים והיו מיותרות לחלוטין.
האוהדים הבהירו היטב את דעתם באמצעות קריאות בוז צורמות. אגב, אם לארגון באמת היה אכפת מבריאות השחקנים, הוא היה עושה משהו בנידון העונות הבלתי נגמרות שהם נאלצים לשחק - גם בקיצים נטולי טורנירים גדולים. אבל הבריאות הפיננסית של הגופים המשדרים חשובה להרבה יותר.
ההפסקות הללו השפיעו ישירות גם על המשחקים עצמם, וזה משהו שהשחקנים והמאמנים נאלצו לנהל בפעם הראשונה בקריירה שלהם. ללא ספק, השטף נפגע לעיתים קרובות, המומנטום השתנה וההתמודדות הפכה למקוטעת. אלו היו פסקי זמן - אך לא עבור הספורט, אלא עבור המפרסמים.
אה, וזה היה כמובן גם הטורניר הראשון עם 48 נבחרות. בגלל ההצלחה (המסחרית) האדירה שלו, צופים כעת שבעתיד הוא יתרחב לאירוע של 64 נבחרות.
אבל השורה התחתונה של המונדיאל הזה, ושל כל גביע עולמי, היא שאפילו פיפ"א והממשלים המושחתים ביותר לא יכולים להרוס את הכדורגל. הם ינסו. הם ישמידו נורמות, יפרו חוקים ויערבבו הרבה מאוד פוליטיקה, אבל את המשחק אי אפשר להרוס. בטח לא בבמה הגדולה מכולן. אין על כדורגל, ומזל שאפילו פיפ"א לא יכולה להרוס אותו.