במדריד ידעו שהם אלופי העולם עוד לפני שהטורניר הזה החל. זו לא רק היהירות המסוימת שטבועה בעיר שאחת משתי קבוצות הכדורגל הבכירות שלה מאמינה שכל תואר אפשרי שייך לה, עד שלא תאבד אותו לאחרת, אלא משהו שקשה להסביר במילים אבל הוא כל כך ברור עד שאפילו עיתונאי אחד מישראל, בעצם - זוג עיתונאים, החליט לעשות את השבועיים האחרונים של המונדיאל בבירת ספרד.
לכל היותר, חשבתי, אקפוץ ממדריד לצפות בגמר בליסבון, פריז, ברלין, אמסטרדם או בריסל (שהיו על הנייר אפשרויות, בדרגה כזאת או אחרת של סבירות) - אבל בלב ידעתי שלא אצטרך לזוז מכאן, שזו תהיה ספרד עד הסוף.
בגילי כבר קשה לאמץ אהבות חדשות, לפחות בכל מה שקשור לכדורגל. לכן לא אעמיד פני אוהד מסור של הנבחרת האדומה (למרות שעם הצבע קל לי) ורק אומר שגם אם אהבתי תהיה נתונה לעולם לנבחרות כמו הולנד ואנגליה (בדגש על האחרונה), הרי שקל לי לפלרטט עם ספרד. זה לא אופורטוניזם כמו העובדה שהבחנתי בה כבר מזמן - ומרגע שהוחלפו המבטים הראשונים, ידענו, היא ואני, שיבוא יום ועוד יהיה בינינו משהו.
ה"משהו" הזה התחיל כבר בשער הניצחון על פורטוגל, שהיה המשחק האחרון שראיתי בישראל - ונמשך כאן ברחובות מדריד, בין בלגיה לצרפת וממנה אל הידיעה הברורה שהפסד לארגנטינה החלשה אינו אופציה, תחושה משותפת לי ולכמה עשרות מיליוני ספרדים.
סושי ופלמנקו
אווירת המונדיאל שרתה על מדריד עוד לפני שנחתנו בה, אבל היא הלכה והתגברה מיום ליום. התחושה אתמול, כבר משעות הבוקר, הייתה כזאת שקשה לתאר, אבל קל להרגיש - כמו התכונה שיש ברחובות בישראל בערב פסח או בערב ראש השנה. נדמה שאין מדרידאי שאין לו חולצת נבחרת או דגל ספרד - וככל שחלפו השעות נראה היה שכל מי שחולף ברחוב הלוהט הוא בדרך למפגש צפייה.
כתבתי פה אתמול על המיעוט הארגנטינאי הנוכח, ובכן זה לא מש מהרחובות ממש עד לגמר. אפילו בדרך לכיכר קולון, בין עשרות אלפים (שהיו עם השעות למאות אלפים) לובשי אדום, נצפו מדי פעם חבורות בפסים של תכלת ולבן.
גם הרשויות כאן הפיקו לקחים מהעובדה שבמשחק חצי הגמר לא הצליחו מתחם הצפייה כאן להכיל את כמות האוהדים שצבאה על פתחו והוסיפו עוד מסכים, כולל פתיחה של המתחם כבר בשעה ארבע - שיא החום כאן (כ-37 מעלות), אבל לא משהו שימנע מעשרות אלפי אוהדים לשיר ולרקוד.
רגע של תושייה נרשם אצלי כשהחלטתי להזמין מקום במסעדה יפנית בשם "לי-אונה", שסמוכה לכיכר כדי שאפשר יהיה להימלט אליה ממרחץ הזיעה שבחוץ. בדיעבד זו הייתה אחת ההחלטות הנבונות שקיבלתי לאורך כל שנות מסעותיי בעולם - כי שעה לפני הגמר הפך כל מסך שטוח לזהב טהור עד כדי כך שבעוד אני לוגם בשלווה בפנים (ויוצא מדי פעם לגיחה בשטח), הפך אפילו מקום על המדרכה למצרך מבוקש.
העפתי מבט סביבי: מקום נחמד בחרתי לי כלשכה: מינימום הזמנה של 75 אירו לסועד (כ- 260 שקל), סכום עתק במונחי קולינריה מקומית, הכתיב פרופיל "צפוני" של צופים.
מולי יושבות שש נשים צעירות ומטופחות, דופקות קוקטיילים וסלפים, כשבחוץ עומדים אלפים בצפיפות, בירה בכוסות פלסטיק בידיהם וצופים במשחק דרך השמשה. "כדורגל מאחד את העולם" גרסה הסיסמה של פיפ"א למשחקים האלה, אבל פה - למשך שעתיים, הוא הפריד.
והיה גם כדורגל, כלומר - במעמד צד אחד. הסטטיסטיקה של נבחרת ארגנטינה בגמר הזה תיזכר לדיראון עולם. באמת, אני לא "הייטר" - רק אתמול הפלגתי כאן בשבחיהם של האוהדים הארגנטינאים. מה לעשות שמגיעה להם נבחרת איכותית יותר מזאת שהצליחה לסיים אמש כ-120 דקות מבלי ליזום ולו התקפה ראויה אחת.
בין מציאות לפנטזיה
הייתי אומר משהו על הפער בין ארגנטינה שניסו למכור לנו לבין ארגנטינה האמיתית, בטח אחרי שצפיתי אמש בבחילה מסוימת בפוליטיקאים ישראלים, חלקם לא יודע להבדיל בין כדורגל לפינג פונג, מנסים לתפוס עליה טרמפ, אבל נדמה שההופעה העלובה של הנבחרת בתכלת-לבן מדברת בעד עצמה: בפה הם מבטיחים ניצחון מוחלט, בשטח הולכים מדחי אל דחי.
ולמרות זאת, ככל שהתארך המשחק והניסיונות העקרים של הספרדים לכבוש הפכו מחצאי-מצבים להחמצות מסמרות שיער, החל הביטחון העצמי מסביבי להיסדק: בכדורגל הרי אין "מגיע" וכבר ראינו נבחרות שלא עשו כלום במשך 90 או אפילו 120 דקות חוץ מלכבוש שערי ניצחון דרמטיים (כמו ספרד של 2010). האם זה מה שיקרה הפעם?
ניקו וויליאמס כובש את הראשון - והרחוב מתפוצץ משמחה, אבל זאת מתבררת כמוקדמת: נגד ארגנטינה של פיפ"א והבן-יקיר-לה מסי, לא מספיק לכבוש שער חוקי כדי שזה גם ייחשב, כמו שיודע כל מצרי... הדקות חולפות והספק רק גובר - האם הנבחרת שבאה לשחק על פנדלים מהדקה הראשונה אכן תגיע אליהם.
מסתבר שלא: בדקה ה-106 הרחוב מתפוצץ בשנית - והפעם אפילו אינפנטינו בעצמו לא ייקח מהם את הגול. זהו, עוד כמה דקות של דפיקות לב ו... אה-ויוה אי-ספניה! את הטירוף ברחובות קשה להסביר במילים. נחילי אדם זורמים בכיוונים מנוגדים, בין כיכר קולון לכיכר סביליה - וממנה לכיוון פוארטה זה סול. כולם עם דגלים, כולם עם חולצות, חלק עם זמבורות שלא מפסיקות לצפצף.
לפעמים הטובים כן מנצחים בסוף. הנבחרת שפסעה בנתיב הקשה ביותר לעבר הגמר גם זכתה בו. הנבחרת שלא שכחה לרגע שמטרת המשחק היא לכבוש יותר שערים מהיריבה, עמדה במשימה. בין מאות אלפי החוגגים פוסע גם זוג ישראלי אחד, עייף אך מאושר, אחרי שהחליט לקחת את ירח הדבש שלו לשבועיים של כדורגל בבירת ספרד - וקיבל תמורה מלאה: ספרד אלופת העולם!