ארגנטינה היא אלופת העולם והנבחרת המדורגת ראשונה בעולם, כך שבדרך כלל לא היינו מכניסים אותה לקטגוריה של אנדרדוג. ובכל זאת, לקראת הגמר ספרד היא הפייבוריטית.
לפי המודל של Opta, לספרדים יש סיכוי של 59.6 אחוז לזכות בגביע, לעומת 40.4 אחוז לארגנטינה. זה תואם גם את הרושם מחצאי הגמר: ספרד עברה את צרפת בצורה נקייה ומשכנעת, בעוד ארגנטינה נזקקה לקאמבק מאוחר מאוד מול אנגליה.
מבחינה פסיכולוגית, העמדה הזאת יכולה להתאים לארגנטינה. היא אינה מרגישה נחותה מספרד, אבל שומעת את הדיבורים על העליונות הספרדית, השליטה בכדור וההגנה שספגה רק שער אחד בטורניר. זה מאפשר לה להגיע עם המחשבה שלפיה "אנחנו נגד העולם שלא מכבד אותנו", כפי שקרה גם לפני אנגליה.
מחקרים על פייבוריטים ואנדרדוגים מצאו את המנגנון הפסיכולוגי שיכול לתת יתרון לאנדרדוג. אצל הפייבוריט, הניצחון יכול להיתפס במידה מסוימת כחובה, כשהחוויה היא של הימנעות מהפסד ומבושה.
אצל האנדרדוג, לעומת זאת, המשחק יכול להיתפס כהזדמנות. וכאמור, אם בדומה למשחק מול אנגליה, ארגנטינה תגיע שוב בעמדה של "אנחנו נגד אלה שלא מאמינים בנו או מבקרים אותנו", הדבר יכול להעניק לה יתרון פסיכולוגי ולעזור לה לשמור על הדריכות הנדרשת.
אצל ארגנטינה זה באמת אחרת
אחרי חצי הגמר אמר קרייג ברלי, שחקן נבחרת סקוטלנד לשעבר וכיום פרשן ESPN, שכל מדינה מתרגשת מהמונדיאל, אבל אצל ארגנטינה הוא רואה תשוקה ואנרגיה רגשית אחרות, כאילו זה חשוב לה יותר. כארגנטינאי, אני מסכים איתו לחלוטין, וכנראה צריך להיות ארגנטינאי כדי להבין זאת עד הסוף. בזמן המונדיאל, הנבחרת נעשית עבור רבים למשמעות החיים ולמרכיב מרכזי בזהות ובתחושת הערך הלאומית.
לתוך התמהיל הזה נכנס גם מסי. זה יהיה ככל הנראה המשחק האחרון שלו במונדיאל, ואולי גם המשחק האחרון שלו בנבחרת. עבור השחקנים והקהל, הגמר הוא הזדמנות להיפרד ממנו עם גביע ולהחזיר לו על כל מה שנתן להם. זה מוסיף לתשוקה הארגנטינאית שכבה נוספת של דחיפות, אהבה ואחריות - אנרגיה רגשית שאין לספרד באותה צורה. היא יכולה לתת לארגנטינה עוד כוח ברגעים הקשים, כל עוד הרצון לעשות זאת בשביל מסי אינו הופך לעומס.
פעמים רבות בעבר, התשוקה והרצון הללו היו גם משקולת שמנעה מנבחרות ארגנטינאיות רוויות כוכבים לממש את הפוטנציאל. אך בשל היכולות הפסיכולוגיות הגבוהות של שחקני הנבחרת הזאת, יכולתם להתמודד עם לחץ והחוסן המנטלי שלהם, יחד עם הלכידות יוצאת הדופן, נראה שקיים איזון פסיכולוגי מצוין. הוא מעניק להם יתרון, תשוקה ומוטיבציה אדירה לנצח, לצד תחושת מסוגלות גבוהה, ללא המשקולת הפסיכולוגית של ה"קאמיסטה" - חולצת הנבחרת.
אך התשוקה לבדה אינה מסבירה את הצלחתה של ארגנטינה במונדיאל. כפסיכולוג בתחום הספורט, הנבחרת הזאת כבר הוכיחה לי מעבר לכל ספק שיש לה יכולות מנטליות נדירות. היא הראתה את זה בקטאר, כשהצליחה לחזור שוב ושוב לאחר שנבחרות מחקו לה יתרונות, וגם במונדיאל הנוכחי, כשידעה לתפקד בקור רוח ובלכידות מול סכנות הדחה.
שתי נבחרות שבנו את עצמן בתוך הטורניר
כפסיכולוג בתחום הספורט, כשאני מלווה נבחרות בטורנירים, אני לא חושש ממשברים. אני חושש מנבחרת שלא עוברת תהליך ולא מתפתחת מתוך המשברים. נבחרות שמצליחות להגיע רחוק בונות זהות וביטחון מתוך הקשיים וההצלחות, וכך עשו ארגנטינה וספרד.
ספרד לא פתחה טוב. ה־0:0 מול קייפ ורדה היה משחק חלש, והיא עדיין לא נראתה כמו הנבחרת שאנחנו רואים היום. מול בלגיה כבר נראתה קבוצה שיודעת להתמודד עם רגעים פחות נוחים, ומול צרפת היא הגיעה לבשלות מלאה. השחקנים ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות ונראו רגועים עם הכדור.
מה שהרשים אותי במיוחד מול צרפת היה הביטחון העמוק של הספרדים. לא ביטחון חולף שנובע ממומנטום של משחק, אלא תחושת מסוגלות איתנה ומתמשכת, במעמד כזה ומול נבחרת מסוכנת כל כך. גם אחרי שעלו ליתרון, הם לא חששו מצרפת והמשיכו לשחק את המשחק שלהם.
היה גם הבדל ניכר ברמת הלכידות. לצרפת היו הרבה שמות גדולים והמון כישרון, אבל לעיתים היה נדמה שהמעמד והאגו של השחקנים מכבידים עליהם ומובילים אותם מבחינה פסיכולוגית. בספרד לא מרגישים את המשקל הזה. נראה שהשחקנים החשובים אינם משחקים מתוך צורך בהוכחה אישית. הביטחון נמצא בשיטה ובאמונה שלהם בעצמם ובקבוצה.
לבסוף, ברמה האישית, לספרד יש חלוצים בעלי יכולות פסיכולוגיות גבוהות מאוד, שיודעים לנצל הזדמנויות תחת הלחץ של המונדיאל. בתוך התהליך הספרדי כדאי לשים לב גם ללאמין ימאל. הוא הגיע לטורניר כשהוא חוזר מפציעה בשריר הירך האחורי, ונראה שהוא משתפר ממשחק למשחק, פיזית ופסיכולוגית.
מול צרפת הוא נע בחופשיות רבה יותר, קיבל החלטות טובות יותר ופחות ניסה לכפות את עצמו על המשחק. ימאל הוא ג'וקר שיכול לייצר שער במהלך אחד, ובגיל 19 מרשימה במיוחד העובדה שהוא אינו נראה מוטרד מגודל המעמד. כשהוא משתמש ביכולות שלו בצורה קבוצתית ומאוזנת, הוא מסוכן מאוד לארגנטינה.
ספרד אינה אנגליה - מקצועית ופסיכולוגית
מול ארגנטינה, ב־37 הדקות שבין שער היתרון שלה לשער שהעלה את ארגנטינה ל־2:1, אנגליה החזיקה בכדור רק ב־12 אחוז מהזמן. להסתגרות הזאת הייתה כמובן גם השפעה פסיכולוגית. כשקבוצה תוקפת שוב ושוב וכמעט אינה מאוימת בצד השני, היא יכולה לבנות את הביטחון והריכוז הנדרשים. עוד מסירה מוצלחת, עוד כניסה לרחבה ועוד כדור שמסי מקבל במקום הנכון מגבירים את הביטחון והריכוז, עד שמגיעים ל־Flow, פסגת היכולת הפסיכולוגית.
אפשר לדמות זאת לתותחן שמכוון את הטווח. מתרחש כוונון פסיכולוגי: המתח יורד, תחושת המסוגלות והנוכחות בהווה מתחזקות, ובהתאם הפעולות נעשות טבעיות ומדויקות יותר.
אבל ספרד לא בנויה כך, לא פסיכולוגית ולא מקצועית. היא מגינה באמצעות שליטה בכדור. אם תוביל, היא תנסה להוציא את ארגנטינה מהקצב ולהכריח אותה לרוץ אחרי רודרי, פביאן רואיס ושאר שחקני הקישור. במקום לצבור ביטחון דרך רצף פעולות מוצלחות, הארגנטינאים עלולים לצבור תסכול.
שחקן שרודף אחרי הכדור במשך כמה דקות מתחיל לחשוב על הזמן ועל כך שהוא חייב לעשות משהו מיד כשתגיע ההזדמנות. משם מגיעות החלטות לא נכונות או כפויות, שבתורן משפיעות שוב על הביטחון והריכוז, מגבירות את הלחץ, וחוזר חלילה בדינמיקה מעגלית.
האם ארגנטינה בקונספציה?
המשחק מול אנגליה השלים עבור ארגנטינה משהו שהיה חסר לה. לאורך הטורניר היא בנתה אמונה שהיא יכולה לחזור מפיגור ולשרוד משחקים קשים. בחצי הגמר היא הוסיפה לכך גם הופעת כדורגל ברמה גבוהה מול יריבה מהטופ העולמי. היא גם הראתה שוב שהיא יכולה לשלוט בחלקים ארוכים של משחק גדול, לייצר מצבים ולקבל תפוקה משחקנים נוספים גם כאשר מסי אינו הכובש.
השערים והתרומה של לאוטרו מרטינס, חוליאן אלברס, אנצו פרננדס ואחרים מורידים חלק מהעומס ממסי ומאפשרים לארגנטינה לראות את עצמה כנבחרת שלמה. בעבר הייתה סביבה תחושה שאם המשחק מסתבך, מסי יצטרך להציל אותה. היום, בגיל 39, הוא עדיין מסוגל לזהות מסירה לפני כולם ולייצר שער במהלך אחד, אבל היחסים בתוך הקבוצה מאוזנים יותר.
השחקנים סביבו מבינים שהם אינם שם רק כדי לעזור למסי לעזור להם. האחריות שייכת גם להם, וזה בריא ונכון יותר מבחינה פסיכולוגית. מול אנגליה ראינו את האיזון הזה: מסי היה מרכזי מאוד, אך הקבוצה עבדה, לחצה והזרימה שחקנים לאזורים מסוכנים. הביטחון במסי לא ביטל את הביטחון ואת תחושת האחריות של יתר השחקנים.
ובכל זאת, אני מעט חושש מהאופן שבו הניצחון הזה יושב אצלם לפני הגמר. הצלחה דרמטית מביאה מחמאות, סיפורים על ווינריות ותחושה ששום תוצאה אינה סופית. כל אלה מוצדקים במידה רבה, אבל הם עלולים להוריד מעט מהחדות שהייתה לפני אנגליה.
הסכנה היא שארגנטינה תאמין יותר מדי בסיפור שנכתב עליה: אלופת העולם שחוזרת מכל מצב, קבוצה שאי אפשר להרוג ומסי שנמצא בדרך לעוד גביע. זה עלול ליצור קיבעון מחשבתי, או במילים אחרות, קונספציה - נטייה לחזור לפתרון שכבר הצליח, גם כשהבעיה השתנתה. ספרד אינה אנגליה. היא תשמור על הכדור טוב יותר ותנצל את השטחים שייווצרו אם ארגנטינה תאבד את האיזון הרגשי והטקטי.
לסיכום, ספרד מגיעה עם ביטחון של קבוצה שלא רק מנצחת, אלא גם שולטת במשחקים. ארגנטינה מגיעה עם ביטחון של קבוצה ששרדה כמעט כל מצב, ואולי אף עם תחושה שהגורל לצידה. שתיהן בנו בטורניר לכידות, אמונה וזהות ברורה.
ספרד תנסה לגרום לגמר להתנהל לפי השיטה שלה. ארגנטינה תרגיש בנוח יותר אם המשחק יקבל ממד רגשי. מול ספרד היא צריכה להיות מוכנה גם לקאמבק שייבנה לאט יותר וייראה אחרת. ספרד תהיה מוכנה לפגוש קבוצה שלא מוותרת. ומסי? עד כה הוא נתן לארגנטינה הכול. הוא היה שם כשבאמת היה חשוב, והראה שוב ושוב עד כמה הוא גדול. אך מול ספרד, כנראה, הוא יצטרך לתת אפילו יותר. האם יוכל?
גבי זקס, פסיכולוג ספורט