בעולם מקביל, ליאו מסי היה עולה היום לגמר המונדיאל הרביעי או החמישי שלו במדי נבחרת ספרד. כולם יודעים שהכוכב עבר מרוסאריו שבארגנטינה לאקדמיית "לה מאסיה" המפורסמת של ברצלונה בשנת 2001. הוא היה בן 13 בלבד, ומכיוון שבילה את שנות הנעורים המעצבות שלו בספרד וקיבל אזרחות מקומית, הוא היה זכאי לחלוטין לייצג את הנבחרת הלאומית שלה.
במהלך עלייתו המטאורית בשורות מחלקות הנוער, בכירים מהתאחדות הכדורגל הספרדית פנו אליו באופן פעיל. מאמן הנבחרת לשעבר, ויסנטה דל בוסקה, הודה מאוחר יותר שההתאחדות "עשתה הכל" שביכולתה כדי לשכנע את מסי לשחק עבור ספרד, מתוך ידיעה איזה כישרון של פעם בדור צומח אצלם.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
כשנשאל על החלטתו במהלך ריאיון בפודקאסט "Miro de Atrás", אישר מסי שבעוד שייצוג ספרד היה אפשרות ריאלית מבחינה טכנית, זו מעולם לא הייתה בחירה ששקל ברצינות: "הם רמזו לי על זה... וזה טבעי לחלוטין. אבל החלום שלי תמיד היה לשחק עבור ארגנטינה. הלב שלי תמיד היה שם", סיפר.
הפרעוש היה יכול לבלות את כל השנים שבהן "כשל" במדי האלביסלסטה בנוחות הספורטיבית האולטימטיבית, ביחד עם שלישיית הקישור שאיתה שיחק בשיא הקריירה שלו בברצלונה - סרג'יו בוסקטס, צ'אבי ואנדרס אינייסטה. מדובר בנבחרת שהייתה מהטובות בהיסטוריה וזכתה בתארים גדולים ב-2008, 2010 ו-2012.
מנגד, הבחירה בארגנטינה משמעותה הייתה לשאת שנים של לחץ עצום, הפסדים מייסרים בגמרים גדולים וביקורת קשה מבית. הקריירה הבינלאומית שלו הייתה יכולה להיות הרבה יותר מרהיבה מוקדם יותר (היא מרהיבה עכשיו, עם שתי זכיות בקופה אמריקה - תואר שלפלה ולדייגו מראדונה אין אפילו פעם אחת - זכייה במונדיאל, ועוד גמר אחד אחרון הלילה).
סביר להניח שבספרד הוא היה זוכה במונדיאל כבר ב-2010, ויותר מסביר להניח שגם ב-2014 או ב-2018 היה מגיע לשלבים הגבוהים. ומה היה קורה ב-2022? אולי. אבל איך בכלל ספרד הייתה משחקת עם מסי מבוגר? ייתכן שהיא הייתה מפרישה אותו מהנבחרת אחרי 2018, כפי שעשתה לאינייסטה. תסריט כזה בחיים לא היה קורה לו בארגנטינה. ולבסוף, זה העניין: עבורו, אף פעם לא היה ספק היכן הוא נמצא.
העיתונאי אנדי ווסט, שסיקר את הכוכב במשך שנים וכתב עליו ספר, הסביר: "חשוב לו מאוד להיות ארגנטינאי, זה חלק ממנו וחלק מגדולתו". "זה מעניין, כי מגיל 13 הוא לא חי ברוסאריו, העיר שבה גדל, והוא רק מבקר שם לפעמים", הוסיף ווסט. "הוא אמנם חלק מהנבחרת, אבל היא לא בהכרח תמיד עשתה לו טוב כאדם וכשחקן. ובכל זאת, הוא התחתן עם בת עירו, אחרי כל השנים בברצלונה הוא עדיין לא מדבר קטלאנית, חברי הפמליה שלו הם ארגנטינאים, והוא אוכל בעיקר במסעדות ארגנטינאיות. בתיק שהוא מסתובב איתו יש תמונות של הילדים - ודגל ארגנטינה. זה חלק מרכזי מאוד בזהות שלו".
לפי ווסט, הרקע משפיע ישירות גם על סגנון המשחק שלו: "תנועות הגוף שמאפשרות לו לרקוד בין שחקנים הגיעו, במודע או לא, מהטנגו. האיזון שלו, מרכז הכובד, שינויי הכיוון וההתפרצויות הבלתי ניתנות לעצירה - כל אלה באו מהתרבות ומהאווירה שבהן נולד. אם הוא היה שבדי או ספרדי זה לא היה נראה אותו דבר. מצד שני, הוא חי גם כאייקון גלובלי. הילדים שלו לומדים באנגלית בבית ספר בינלאומי. הוא מבין שהוא שילוב של גרעין ארגנטינאי עם כל הרעיונות הגלובליים שספג בברצלונה. לשאוב רק את הדברים הטובים מהתרבות שבה גדלת ולשלב אותם בעולם המגוון של היום - זה חתיכת מיקס מצוין".
בסופו של דבר, הוא מרגיש שייך לארגנטינה. אין דבר חזק יותר משייכות, ואין דבר שנותן יותר משמעות מאשר להיות נציג של הקהילה והמדינה שאליה אתה משתייך. ובגמר המונדיאל האחרון שלו (?) הוא סוגר מעגל מול הנבחרת שהייתה יכולה להיות שלו, אבל הוא דחה אותה כדי לשחק עבור העם שאליו הוא שייך.