כבר למעלה משני עשורים שאני מסתובב בטיימס סקוור שבניו יורק. זה אחד המקומות האהובים עליי בכל פעם שאני מגיע לעיר. ראיתי את הכיכר בחגיגות השנה החדשה, בתקופות שקטות וגם ברגעים של עומס בלתי נתפס. אבל כך לא ראיתי אותה מעולם: זה היה דוחק מטורף, אבל מהסוג הידידותי. לא כזה של לחץ או מתח, אלא של אנשים שפשוט באו לשמוח. מכל עבר נראו צבעי התכלת-לבן של ארגנטינה. היו מי שלבשו את החולצה הביתית המפורסמת עם הפסים, אחרים העדיפו את המדים הכחולים הכהים, וכל אחד נשא בגאווה דגל ארגנטינה.
והם שרו ללא הפסקה "מוצ'אצוס" - השיר שהפך להמנון הלא רשמי של אלופת העולם עוד בקטאר לפני 4 שנים - ואליו הצטרפו עוד ועוד שירים, תופים, מחיאות כפיים ואלפי גרונות ששרו כאילו הם כבר נמצאים ביציעי האצטדיון בניו ג'רזי. זה היה ה"באנדרסו" - מצעד הדגלים המסורתי של אוהדי ארגנטינה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
אבל הפעם, כך נדמה, הוא היה הגדול ביותר, הצפוף ביותר והמרשים ביותר לאורך כל המונדיאל. בלב אחת הכיכרות המפורסמות בעולם, ניו יורק נצבעה לערב אחד בצבעי בואנוס איירס. בזמן שניסיתי לפלס את דרכי בין האלפים, גם כדי למצוא זווית צילום טובה וגם פשוט כדי לנשום, פגשתי את ליאו. כן, לאו. בדיוק כמו ליאונל מסי. רק במקרה זה - ליאו גרימלדי.
הרופא הצעיר, שמתגורר בכלל בבברלי הילס שבקליפורניה, עשה את כל הדרך לחוף המזרחי כדי להיות חלק מהרגע הזה. את המשחק עצמו הוא כבר יראה באצטדיון, אבל מבחינתו, החגיגות מתחילות הרבה קודם - ברחובות ניו יורק: "אני לא יודע אם זה הבאנדרסו הגדול ביותר אי פעם", הוא אמר בחיוך, כשהרעש מסביב כמעט מטביע את קולו. "אבל ככה אנחנו חיים כדורגל. זאת התשוקה שלנו. אולי זה הגדול ביותר, ואולי לא. מבחינתנו זה פשוט מי שאנחנו".
כששאלתי על הגמר מול ספרד, הוא לא ניסה להמעיט בערכה של היריבה: "ספרד היא נבחרת מצוינת". אמר. "ההגנה שלה מדהימה, הקישור שלה חזק מאוד. זה יהיה משחק קשה מאוד." ואז הוא עצר לרגע וחייך: "אבל אנחנו ארגנטינה. כבשנו הכי הרבה שערים בטורניר. יש לנו את מסי, ויש לנו קבוצה שמגיעה עם מוטיבציה אדירה. אני חושב שיהיה משחק נהדר".
לאורך הטורניר הצליחה ארגנטינה שוב ושוב לחזור מפיגורים ולהכריע משחקים בדקות האחרונות. שאלתי אותו כיצד הוא מסביר את היכולת הזו. התשובה שלו הייתה הרבה יותר תרבותית מאשר מקצועית: "אני כן יכול להסביר את זה," הוא אמר. "כך מלמדים אותנו כדורגל בדרום אמריקה, ובמיוחד בארגנטינה. מהרגע שאתה מתחיל לבעוט בכדור - בדרך כלל בערך מהרגע שאתה מתחיל ללכת - מלמדים אותך שאסור לוותר עד השנייה האחרונה". לדבריו, זה הרבה מעבר לטקטיקה: "ככה אנחנו גדלים. זאת התרבות שלנו. זאת התשוקה שלנו. זאת נבחרת שלא מוותרת לעולם, וזו גם מדינה שלא מוותרת לעולם. זה חלק מה-DNA שלנו".
בעודנו מדברים, הטלפון שלו המשיך לצלצל. חברים ניסו להבין היכן הוא נמצא בתוך ים האנשים, אחרים שלחו סרטונים מהחגיגות בפינות אחרות של הכיכר. מדי כמה דקות עברו לידינו עוד מאות אוהדים, שרו, התחבקו והניפו דגלים. ליאו הוא רק אחד מאלפי הארגנטינאים שהגיעו לניו יורק מכל רחבי העולם.
חלקם חיים בארצות הברית, אחרים הגיעו במיוחד מדרום אמריקה, ויש גם כאלה שטיילו אחרי הנבחרת לאורך כל הטורניר. המכנה המשותף לכולם היה ברור: מבחינתם, הבאנדרסו אינו עוד אירוע של אוהדים. הוא טקס. הוא הרגע שבו כל מי שלבש תכלת ולבן מרגיש שהוא בבית, גם אם הוא נמצא אלפי קילומטרים מבואנוס איירס.
כשעזבתי את טיימס סקוור, השמש כבר החלה לשקוע בין גורדי השחקים. השירים עדיין נמשכו, הדגלים המשיכו להתנופף, ומעגלי הריקודים רק הלכו והתרחבו. המשחק הגדול עוד לא התחיל, אבל עבור אלפי אוהדי ארגנטינה שנדחסו לכיכר המפורסמת בעולם, התחושה הייתה שהגמר כבר יצא לדרך. ואם לשפוט לפי החיוכים, החיבוקים והאמונה הבלתי מתפשרת שפגשתי שם, מבחינתם יש דבר אחד שמסי וחבריו פשוט לא יודעים לעשות: לוותר.