שונאת את אמבפה, משתגעת על ימאל: מדריד חגגה את העלייה לגמר

היום לפני כארבעה שבועות: כשהמשחק בין ספרד לכף ורדה הסתיים ב- 0:0, נחמץ לבי. עם כל הכבוד להזדהות האוטומטית עם האנדרדוג, הכרטיסים לשבועיים במדריד כבר היו מוכנים בכיסי, ביחד עם התכנון לסקר מכאן את ההתפתחויות במונדיאל (כולל האפשרות שאצטרך לטוס מכאן לליסבון, פריז, ברלין, בריסל - ואפילו אמסטרדם הייתה אז בחשבון).

אלא שאלוהי המונדיאל היה לצדי - לא רק שעכשיו כבר ברור שלא אצטרך לעזוב, לצרכי עבודה, את העיר שבעיני היא העיר הכי טעימה בין כל בירות אירופה, אלא גם שביום ראשון מחכה לי כאן "המשחק", בהא הידיעה (ומאחר שהדברים נכתבים בבוקר המשחק השני, אוסיף שאין זה כלל משנה מי תגבר הערב, ארגנטינה או אנגליה, בכל מקרה יהיה מדובר בגמר גדול).

מי שעוקב אחר סיפורי מדריד שלי, זוכר איך המרתי את הצפייה ברבע הגמר על גבי מסך ענק בכיכר קולון הלוהטת מחום (ולא כמטאפורה) לפאב הממוזג. ובכן, אמש יצאנו מהדירה שלנו, מרחק כמה תחנות רכבת בלבד מתחנת RECOLETOS, כשעתיים לפני המשחק, כדי לספוג קצת אווירה.

תחנות הרכבת נצבעו אדום, המוני אדם בחולצות הנבחרת מילאו את הקרונות ואחר כך עמדו בתור ארוך מול שערי המתחם ו... אז הודיעה משטרת מדריד כי היא לא תאפשר כניסה של עוד קהל למתחם. בישראל כבר היו מנפנפים את השוטרים ומקריסים את המתחם, אבל אוהדי הכדורגל בספרד רגועים הרבה יותר - קהל של עשרות אלפים מתפזר לו בשקט, הופך כל מסך טלוויזיה פנוי - בפאב, מסעדה, בית קפה או אפילו קיוסקים ומזללות רחוב, למתחם הקרנה מאולתר.

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

הבאסה מתחלפת בתחושת "ביחד" לא צפויה. הנה כי כן, בעידן שבו הפכו המסכים הביתיים רחבים כמסכי קולנוע, מצטופפים עתה עשרות אנשים מול מסך קטן בגודל צג מחשב - אילו רק היו משדרים את המשחק בשחור-לבן, הייתה אווירת ה"רטרו" מושלמת. אנחנו עורכים התייעצות קצרה. בתחילה שוקלים להראות לשוטר את תעודות העיתונאי שלנו. הבעיה - לא בטוח שמסמך רשמי של מדינת ישראל הוא משהו שכדאי להציג ברבים בימים האלה. גם האפשרות השנייה, בדמות פאב אירי סמוך, קורסת די מהר - מאות אנשים כבר הקדימו אותנו וצובאים על דלתותיו.

מה נשאר? שני כיסאות בזווית איומה במשהו שהוא מעין מזללה משודרגת, כמעט קורסת מרוב בליינים צעירים. כלומר, חלקם נראים צעירים מדי אפילו כדי ללגום בירה באופן חוקי (לא כל שכן באופן מעשי, כפי שיעיד במחצית הכיור בשירותים). כך אירע שאת רוב המשחק, עשינו ביחד עם מה שנראה ככיתה י"א 7 בתיכון מקיף מדריד.

אם יש לצעירים יתרון, כלומר - מלבד העובדה שכל עתידם לפניהם, הרי זה שהם לא דופקים חשבון. כך למשל אני למד שקיליאן אמבפה, למרות שהוא תושב העיר ושחקן ריאל מדריד, לא אהוב אפילו על אוהדי הקבוצה. מצחיק לראות נערים בחולצות של הבלאנקוס, צורחים במקהלה: "אמבפה, איחו דה פוטה!".

לעומתו, דווקא לאמין ימאל, האיש שהביא לברצלונה השנואה את האליפות - ומיד לאחריה הביא לאוהדי הכדורגל בישראל את הסעיף, כשחגג עם דגל פלסטין כאילו היה מאמן מצרים, הוא סוג של אליל אפילו במדריד. בכל פעם שהכדור מגיע אליו עולה רחש מהקהל - ובינינו? בצדק - כי כך מגיע השער הראשון, המהיר יחסית - בועד אני מנסה להיאבק על זווית צפייה הגיונית שבה לא ירצדו הפלורסנטים של המסעדה על המסך.

ב- 2:0 אנחנו מחליטים לפנות שני מקומות בזווית קשה מול המסך - ולנסות להתקרב שוב למתחם האוהדים. כך קורה שאת השער השלישי של יאמין למאל אנחנו תופסים מול מסעדה שעולה לשמיים בשירת "אספניול, אספניול" (לפי המנגינה של "קלינקה" הרוסי המפורסם). משם אנו ממשיכים לבית הקפה הסמוך, רק כדי להתוודע לעובדה שהשמחה הייתה מוקדמת - והשער נפסל... כך או כך, ממש עם השריקה הגענו בחזרה למתחם, שעריו עדיין נעולים, אבל אחרי שאגות השמחה בסיום, מתאפשרת יציאה של אוהדים ממנו, מה שמספק לנו הצצה פנימה.

מסביבנו עומדים כבבר מאות כמונו, שחשבו שאולי מסיבת הניצחון תאפשר להם לזרום פנימה - ומשזה לא קורה, הם מבצעים מה שנראה כמחווה לישראל. האמת? אני לא ממש בטוח שמדיניותו האנטי-ישראלית הקיצונית של פדרו סאנצ'ס, ראש ממשלת ספרד, היא הסיבה, אבל מאות אוהדים מקפצים וזועקים "פדרו סאנצ'ס, איחו דה פוטה!" רגע לפני שיעבדו להמשיך את החגיגה ברכבת.

נוכח פרץ השירה הזה אין לזוג ישראלים בקהל אלא לחייך מאוזן לאוזן, לא רק על השמחה שפשתה במקום, אלא בעיקר נוכח העובדה שהימרו נכון, כשבחרו לקחת את ירח הדבש שלהם למדריד - העיר שכבר לא יכולה לחכות ליום ראשון. אשר לצופה ישראלי אחד, לפחות לגביו אני מתחייב: הפעם אגיע למתחם לפחות ארבע שעות מבעוד מועד, כי אחרי הכל - אחרי שבועיים כאן, גם אני כבר אספניול, אספניול, אספניול!