כמעט כל שחקן ישראלי ששיחק בליגת האלופות דיבר על הקושי המנטלי של המעבר בין ליגות וטורנירים ברמות שונות. לשחק ביום שלישי בסן סירו או ביום רביעי נגד אחת הענקיות של אירופה, ואז ביום שבת או ראשון לשחק באשדוד או נגד בני סכנין באצטדיון חצי ריק - זה חתיכת אתגר מנטלי, רגשי ונפשי, יותר מאשר טכני, טקטי ואתלטי.
הקושי הזה לא תמיד קשור לרמת הכדורגל, אלא למוח האנושי. קשה להתרגש באותה צורה בדיוק למשחקים בקונטקסטים כל כך שונים. אולי זה מה שמבדיל בין קיליאן אמבפה במונדיאל לבין אמבפה בליגה הספרדית. לא שהוא גרוע במדי ריאל מדריד, אבל כפי שהעיניים רואות והמספרים מראים - מבחינתו, זה פשוט לא אותו דבר.
אמבפה הוא שחקן מושלם במונדיאלים. לא רק ברמה הטכנית-טקטית, אלא גם ברמת החיבור שלו לקבוצה, המוכנות לשנות את סגנון המשחק שלו למענה ומערכת היחסים עם עמיתיו. הוא שחקן של רגעים גדולים שאוהב את המעמדים הללו, ובגביע העולם כל רגע הוא כזה. הוא פחות שחקן של "לחם וחמאה", כלומר משחקים שגרתיים בימי ראשון אחר הצהריים נגד חטאפה, או עוד מפגש ליגה בסנטיאגו ברנבאו מול ויאריאל.
וייתכן מאוד שזה קורה בגלל אמא שלו. כלומר, בזכותה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
"הייתי שחקן די טוב, אבל נקודת המפנה עבורי, באמת נקודת המפנה של כל החיים שלי, הייתה בגביע הילדים של צרפת כשהייתי בן 11", סיפר בעבר ל-The Players' Tribune. "הגענו לחצי הגמר, והמשחק היה באצטדיון אמיתי בגאני. אני אפילו זוכר שזה היה ביום רביעי, עד כדי כך הזיכרון הזה חי אצלי. מעולם לא שיחקתי באצטדיון כל כך גדול לפני כן, עם כל כך הרבה אנשים. הייתי מבועת. כמעט ולא רצתי, כל כך פחדתי. בקושי נגעתי בכדור".
ואז אמו, פייזה לאמרי - שחקנית כדוריד לשעבר ומדריכת ספורט - נכנסה לעניינים. "לעולם לא אשכח איך אחרי המשחק, אמא שלי רצה אל תוך המגרש ותפסה אותי באוזניים", שחזר. "היא אמרה לי: 'אתה הולך לזכור את זה כל החיים שלך. אתה תמיד חייב להאמין בעצמך, גם אם אתה נכשל. אתה יכול להחמיץ 60 שערים, לאף אחד לא אכפת. אבל העובדה שאתה מסרב לשחק בגלל שאתה מפחד - זה יכול לרדוף אותך כל החיים'. היא אמרה בדיוק את המילים האלה, וזה באמת שינה אותי, עד כדי כך שמעולם לא פחדתי שוב על מגרש כדורגל בכל החיים שלי. אין קיליאן אמבפה בלי אמא שלי, אבא שלי, הקהילה שלי והחברים שלי".
מאז, החלוץ שינה את המיינדסט שלו, וכל חייו הוא עובד כדי להוכיח את עצמו על הבמות הגדולות ביותר (אפילו כשחקן נוער הוא הצטיין יותר בליגת האלופות מאשר בליגה הצרפתית, ובמונדיאל הרבה יותר מאשר במשחקי המוקדמות). הוא עזב את הבית בגיל 14 כדי להתגורר בתנאי פנסיון בקליירפונטיין, האקדמיה הצרפתית הבכירה, שדרכה גם מצא את מקומו באקדמיה של מונאקו.
בקליירפונטיין הוא עבד צמוד עם תזונאים, מורים פרטיים ופסיכולוגים, שעם חלקם נשאר בקשר לאורך כל הקריירה. הוא אימץ את המשמעת העצמית שנדרשה ממנו והבין לעומק מה עליו לעשות מדי יום כדי להגיע לרמות שהוא מציג כשחקן בוגרים. למשל, הוא לא נוגע באלכוהול במהלך העונה. זה כלל ברזל ללא יוצאים מן הכלל. אלכוהול מאט את ההתאוששות, ולכן הוסר לחלוטין מהתפריט שלו. לא הופחת לכוס יין פעם בשבוע - הוסר לחלוטין. אגב, גם אין אצלו "צ'יט-דייז". בשר אדום, סוכר ומשקאות מוגזים מחוץ לתחום. השומנים שלו מגיעים משמן זית, אבוקדו ואגוזים בלבד. הוא מתייחס לאוכל כאל דלק, והדלק הזה חייב להיות באיכות פרימיום.
כחלק מהחידוד הזה, הוא מתייחס גם לשינה כאימון לכל דבר, ושומר בקנאות על שבע עד תשע שעות שינה בכל לילה. כמובן שהוא גם עושה את כל מה שצריך כדי להתאושש באופן מלא ממשחקים: אמבטיות קרח, קריותרפיה ופיזיותרפיה נמצאים בעדיפות עליונה. המטרה היא רגליים רעננות והתמודדות עם הקילומטראז' העצום שכבר צבר בקריירה.
אגב, את תורת השיקום וההתאוששות הזו הוא די העתיק מהמודל לחיקוי שלו, כריסטיאנו רונאלדו. לקראת המשחק מול ספרד, אמבפה יודע שכנראה לא מצפה לנבחרת שלו משחק קשה או גדול יותר בטורניר, כולל הגמר. הצרפתים מתקשים מסורתית מול לה רוחה, והוא יודע שיצטרך להדביק את כל חבריו באהבתו לרגע הגדול.
"הייתי אלוף עולם וסגן אלוף העולם. הקבוצה הזו היא לא אלופת העולם ולא סגנית, אז כרגע היא עדיין לא החזקה ביותר", אמר אמבפה לעיתונאים. "היא כן זו עם הכי הרבה פוטנציאל, זו שאפשר לראות הכי בקלות מצליחה, ויש לה המון איכויות. זה מאפשר לך לחלום, כמובן. בכלל, אני מעדיף להגיע עם המעשים והעובדות שלי מאשר רק עם מילים. אבל השורה התחתונה? תמיד אמרתי שהקבוצות החזקות ביותר הן אלו שמנצחות. אני לא רואה את גביע העולם לידי, אז עד שיוכח אחרת, אנחנו לא הקבוצה החזקה ביותר".
בקיצור, אמבפה מבין שיש עוד עבודה - מנטלית ומעשית על המגרש - לעשות.