והעיר מדריד צהלה ושמחה - כבר משחק שני ברציפות שהספרדים נותנים גול כמעט על הבאזר כדי לסגור עניין, אבל רגע - אם כבר בזמן עסקינן, בואו נחזיר את השעון כמה שעות לאחור, אל בוקר המשחק.
מוזיאון הפראדו במדריד הוא אחד החשובים באירופה - וחשוב אף מכך: אחד האהובים עלי באופן אישי. למה? כי הוא נוסך במבקר תחושה של בן תרבות, בלי לתבוע יותר מדי. משמות אייקוניים באמנות הספרדית כמו גויה וולסקז ועד כוכבי העל של תרבות הרנסנס כמו ליאונרדו דה-וינצ'י, רפאל ואחרים.
גם אם אינך חיית-מוזיאונים (ואודה בהכנעה שאני מאלה שלרוב יעדיף מסעדה טובה על פני "קולטורה"), הרי ששעה עד שעה וחצי בפראדו יספיקו כדי שארגיש מועשר מבלי להשתעמם (מה גם ש"סרווסריה סרוונטס", אפרופו שמות אייקוניים בתרבות המקומית, נמצאת במרחק הליכה קצר).
למה אני אוכל לכם את הראש על מוזיאונים וטפאסים, במקום לחגוג את עליית ספרד לחצי גמר ראשון מזה 16 שנים? אולי כדי להעיד על כך שהחגיגה החלה עוד הרבה לפני המשחק מול בלגיה. כי הפראדו ראה כבר המון יצירות של אמנים גדולים, אבל ספק אם הוא ראה כל כך הרבה חולצות של נבחרת ספרד.
אחרי שהשבנו את נפשנו בעזרת כמה מנות בסרווסריה דלעיל, המשכנו ברגל לכיוון פוארטה דל סול. בימים כתיקונם הכיכר הומה תיירים ועסקים מקומיים, אבל 37 מעלות בצל (ואין צל), גורמות לכך שאפילו הכייסים מחפשים מים קרים ופתח של חנות ממוזגת, בעוד התיירים מוותרים על זכותם להיקרע במחיר תמורת קנקן סנגרייה ופאייה - ונסים לבתי המלון עד יעבור זעם.
פאן-זון ענק
רק זוג תל אביבים אמיצים, שיודע שהלחות גרועה מהחום, משרך את דרכו בעוז לעבר בית העסק היחיד שהומה מקונים בשעת צהרים רותחת: "לג'נדס" - גן עדן לחובבי חולצות כדורגל.
כי בגדול מדריד נראית כמו פאן-זון ענקי - עד שכאשר איתרתי מקומי שאינו לובש חולצת כדורגל, כמעט שעצרתי וביקשתי להצטלם... ואם זה המצב בשעה שתיים בצהרים, רק שוו בנפשכם מה קורה פה בערב, עם התקרב המשחק מול בלגיה.
תכף נאמר כמה מילים על זה, אבל קודם כל על מה שלא יקרה: במקור התכנון היה לצפות במשחק מעל מסך ענק בכיכר קולון שברובע סלמאנקה היוקרתי.
הבעיה היא שעם משהו כמו 34 מעלות בשעה שמונה בערב, החלטתי שאעדיף שאשרוד כדי לספר לכם על חצי הגמר (שלא לדבר על הגמר, אם וכאשר) ולשים את נפשי בכפו של מזג האוויר החריג רק החל מהמשחק הבא. כך אירע שברגע האחרון הזמנו מקום בפאב ממוזג: פחות אווירה, יותר סיכוי לשרוד עד למפגש מול צרפת.
אז הנה הזדמנות לומר משהו על מדריד הקוסמופוליטית: תרבות הספורט פה היא משהו להתקנא בו - מספורט פעיל (הן מדובר במעצמה לא רק בכדורגל) ועד לתרבות של שידורי ספורט וצפייה בהם.
הפאבים פה פשוט מפוצצים - יום קודם לכן היו אלה המוני אנשים עם חולצות של צרפת ומרוקו, היום, למעט כמה תיירים בודדים עם חולצות של נבחרת בלגיה, כולם עם חולצות ה"סלקסיון" או אם תרצו, לה-רוחה.
השער הראשון התקבל כאן בטבעיות של נבחרת עדיפה על פני יריבתה, כלומר - כל יושבי הפאב קפצו לשמיים, אבל התחושה הייתה שניצחון קל בדרך.
רק שכמו ששחתי לאוהד שלצדי, 0:1 בכדורגל אף פעם לא יכול לגרום לך להרגשה רגועה, ואכן, כשהבלגים כובשים בפעם הראשונה אחרי שעברו את החצי, הוא מסתכל עלי במבט שמעורבים בו תיעוב והערצה.
מה אמרתי לכם?
במחצית השנייה המשכתי לסלול את דרכי למעמד של אליל מקומי. טיבו קורטוואה נפצע ויוצא בדמעות, להמנס נכנס במקומו לשער הבלגי - ואני מספר למסובים: "אני מכיר אותו, הוא ילד חסר ביטחון, מוכרחים לבעוט לו מרחוק".
רק שהשחקנים הספרדים לא שועים לתובנה של אוהד מנצ'סטר יונייטד, שכדי לא להעליב את השוער הצעיר שלנו נאמר שהוא "שנוי במחלוקת" אף בין אוהדי הקבוצה - וממשיכים להכניס את הכדור לרחבה בכוח, במקום לבחון את מי שטס למונדיאל הזה כתייר, מבלי להאמין שייראה דשא אלא רק באימונים.
מיד נשוב למשחק אבל קודם כל שני הרהורים נוספים. הראשון הוא על הדרך שבה הגיבו הספרדים ליציאה של קורטוואה, תערובת של הזדהות ותקווה.
הזדהות, כולל מחיאות כפיים לשוער שנפרד, ככל הנראה, מהמונדיאלים לדורותיהם, אבל גם ההבנה שהיציאה מהמשחק של מי שהוא גיבור מקומי במדריד ותושב ארעי של העיר, היא הזדמנות אדירה לנצח.
ההרהור השני נוגע להתחממות הגלובלית: אני לא מבקש שתחבקו עצים בגולים, אבל בכל זאת - המונדיאל הבא עומד להתקיים במשותף בספרד, פורטוגל ומרוקו.
איך אפשר יהיה לקיים אותו בקיץ שהולך ונהיה קשה משנה לשנה? לא ברור - ואולי הגיע הזמן שבפיפ"א יתחילו לחשוב לא רק על כסף, אלא גם על השלכותיו של משבר האקלים.
בחזרה למשחק: לוקח לספרדים כמעט רבע שעה כדי ליישם את ההוראות הטקטיות שלי - ואז זה קורה: בעיטה מרחוק, הדיפה נוראית של להמנס - הריבאונד הולך פנימה ואני נהפך לסלב מדרידאי ברמה שתכף מזמינים פפראצי לפאב.
פעם ראשונה כאנדרדוג
אז שמחה גדולה נרשמה על הניצחון, אבל לא טירוף. כלומר, העיר עמוסה במבלים עם חולצות הנבחרת האדומה, אבל הם גודשים את הפאבים ולוגמים בשלווה (מה גם שבינתיים ירדה קצת הטמפרטורה).
אולי זה בגלל שמנבחרת בסדר גודל של ספרד לא היה מצופה שום דבר אחר ואולי זה בגלל שבחצי הגמר מחכה צרפת האימתנית, הנבחרת המרשימה ביותר עד כה.
תגיד, איך אפשר יהיה לשחק פה כדורגל בקיץ של 2030? אני תוהה באוזני המקומיים, שאין להם תשובה טובה, שהרי גם דחייה לחורף, כמו שהיה בקטאר היא בלתי הגיונית נוכח החורף האירופי מבריח-התיירים.
פתרון למונדיאל הבא אין לי, אבל החלטה אופנתית אחת בכל זאת יש: למשחק חצי הגמר, שיתקיים - מכל הימים בשנה דווקא ב-14 ביולי, יום הבסטיליה - אני מבטיח ללבוש את חולצת הלה-רוחה שלי וללכת עם יתר הספרדים לכיכר קולון, למשחק הראשון בטורניר הזה שאליו תגיע אלופת אירופה כאנדרדוג.
כלומר, אם בינתיים לא אמות פה מחום.