במשך מאות שנים הייתה מרוקו ממלכה גאה בכך שהייתה אחת מהטריטוריות האפריקאיות הבודדות שהצליחו להדוף את האימפריה העות'מאנית. אף שהעות'מאנים ניסו לבחוש בפוליטיקה הפנימית במדינה ולתמוך בטוענים לכתר, השושלת הסעדית המקומית הצליחה לבסס את ריבונותה ובלמה את התפשטותם הרשמית פנימה.
עם זאת, בתחילת המאה ה-20 החלו המעצמות הקולוניאליות של אירופה להקיף אותה. תחת לחץ כלכלי עצום, בדמות חובות כבדים, ונוכח איומים מבית של מרידות שבטים, חתם הסולטאן עבד אל-חפיד בחוסר רצון על הסכם פאס ב-30 במרץ 1912. בתוך הארמון האימפריאלי בעיר ויתר אל-חפיד בלית ברירה על ריבונות ארצו, והפך את מרוקו באופן רשמי למדינת חסות (פרוטקטורט) צרפתית, כאשר ספרד לקחה לעצמה חלק בצפון.
הצרפתים, בהנהגת הגנרל הובר ליאוטי, שלטו בבית המלוכה, אך בניגוד לקולוניאליסטים אחרים, ליאוטי העריץ את התרבות המקומית. הוא החליט לשמר את הערים העתיקות והמסורתיות, תוך בניית רבעים מודרניים לצידן. הפרדה אדריכלית וחברתית זו יצרה "זהות כפולה" שנמשכת עד היום: מרוקו היא אפריקאית וערבית, אך נשענת על תשתיות אירופאיות. במקביל, לאחר מלחמת העולם השנייה, חוותה צרפת צמיחה כלכלית אדירה ונזקקה לידיים עובדות זולות כדי לשקם את המדינה, לבנות דיור ציבורי ולהניע את התעשיות הכבדות שלה.
בשנות ה-40 וה-50 פעלו תנועות לאומיות חזקות למען עצמאות מרוקאית. הסולטאן מוחמד החמישי - שנבחר בתחילה על ידי פריז מתוך מחשבה שיהיה נוח לתמרון - הדהים את פטרוניו כשחבר ללאומנים. המצב הסלים, עד שבשנת 1953 נאלצו השלטונות הצרפתיים להדיח אותו בכוח, ולהגלות אותו ואת משפחתו לקורסיקה ולאחר מכן למדגסקר. במקומו הוצב שליט בובה - מוחמד בן ערפה.
אך הצרפתים טעו כשחשבו שצעד זה ירגיע את הגל הלאומי. ההדחה הפכה את מוחמד לסמל של אחדות, מהומות פרצו, ומחתרות חמושות החלו לתקוף מטרות צרפתיות. שנתיים לאחר ההגליה, משהבינו השולטים כי איבדו שליטה ומלחמת הגרילה מול השבטים המאוחדים גובה מהם קורבנות רבים, הם החזירו את המנהיג הגולה. בשנת 1956 הוענקה למרוקו עצמאותה הרשמית.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
כמובן שהעצמאות לא הביאה לניתוק מוחלט. ב-1963, שבע שנים לאחר שחרורה, חתמו שתי המדינות על הסכם רשמי לגיוס כוח אדם. חברות צרפתיות פתחו משרדים במרוקו וגייסו באופן אקטיבי מאות אלפי צעירים, בעיקר מאזורים כפריים ומהרי האטלס, לעבודה במפעלים ובבנייה. בעקבות משבר האנרגיה של 1973 עצרה המעצמה את גיוס הפועלים הזרים, אך ב-1976 אישרה את חוק "איחוד המשפחות" (Regroupement familial). החוק אפשר למרוקאים שכבר חיו בה להביא את נשותיהם וילדיהם. צעד זה הפך את התופעה מהגירת עבודה זמנית של גברים בודדים להשתקעות קבע משפחתית, והוביל לצמיחה דמוגרפית מהירה של הקהילה.
עוד לפני כן, מערכת היחסים נכנסה לעידן שבו צרפת שמרה על השפעה כבדה ושאית על מושבתה לשעבר. הסמל המובהק ביותר לפרק האפל הזה הוא היעלמותו של מהדי בן ברקה, מנהיג אופוזיציה כריזמטי, מבקר חריף של המלך חסן השני (יורשו של מוחמד) וסמל עולמי של השמאל האנטי-קולוניאלי. ב-29 באוקטובר 1965 צעד בן ברקה בשדרות סן ז'רמן שבפריז ונחטף לאור יום על ידי שוטרים מקומיים. הוא לא נראה עוד לעולם, וככל הנראה נרצח בו ביום.
החקירות חשפו רשת אימתנית של קנוניות: השירותים החשאיים המרוקאיים תזמנו את החטיפה בעזרתם הפעילה של שוטרים מושחתים, גנגסטרים מהעולם התחתון, וככל הנראה גם בסיוע ה-CIA ושירותי הביון הצרפתיים (SDECE). השערורייה העיבה קשות על יחסי המדינות. נשיא צרפת, שארל דה גול, זעם על כך ששירותי ביטחון זרים פעלו על אדמתו תוך שיתוף פעולה של גורמים מבפנים. הוא כינס מסיבת עיתונאים מפורסמת שבה גינה את המעשה, ופיטר בכירים במודיעין. בעקבות האירוע, היחסים הדיפלומטיים נכנסו למשבר עמוק ונותקו למשך מספר שנים.
ועדיין, ההגירה המסיבית לא הופסקה. כיום מדובר באחת הקהילות הזרות הגדולות ביותר במדינה (כ-1.5 מיליון אזרחים צרפתים הם ממוצא מרוקאי - הקהילה השנייה בגודלה אחרי האלג'יראית). רובם נאמנים למולדתם הנוכחית הרבה יותר מאשר לזו של הוריהם וסביהם, אך רבים עדיין מרגישים מרוקאים יותר מאשר צרפתים.
לפי מחקר של המכון הלאומי ללימודים דמוגרפיים (INED), למעלה מ-90% מבני הדור השני (ילדים שנולדו בצרפת להורים מהגרים ממדינות המגרב) הצהירו שהם מרגישים צרפתים. עבורם, הצרפתיות היא עובדה אזרחית ותרבותית יומיומית. במקביל, הרוב המוחלט של המשיבים ציינו כי הם חשים קשר חזק לתרבות, לשפה (ערבית מרוקאית או תאשלהית) ולמולדת של הוריהם, והם אינם רואים סתירה בין השתיים.
למרות שהם מחזיקים באזרחות, מדברים השפה רהוטה וחיים את התרבות המקומית, צעירים רבים מהקהילה מדווחים על תחושה ש"החברה הלבנה" לא רואה בהם אזרחים שווים בשל שמם, מראם או דתם. האפליה בשוק העבודה ובדיור דוחפת חלק מהם להדגיש דווקא את הזהות המוסלמית או האתנית שלהם כסוג של מגננה וגאווה תרבותית. מנגד, כאשר הם מגיעים לחופשות קיץ במרוקו, הם מגלים שהמקומיים מתייחסים אליהם כאל תיירים או "צרפתים" (הם מכונים שם Zmagria - שיבוש של המילה מהגרים). התוצאה היא תחושה שהם "צרפתים מדי באפריקה, ומרוקאים מדי באירופה".
סקרים של מכון IFOP שעסקו בזהות ודת בקרב צעירים מוסלמים בצרפת הראו מגמה מעורבת: ככל שהגיל צעיר יותר (בני 15 עד 25), ישנה נטייה חזקה יותר להגדיר את הזהות קודם כל דרך המרכיב הדתי או האתני, ורק אחר כך האזרחי. הדבר קשור גם למתחים הפוליטיים סביב חוקי החילוניות והוויכוחים על ההגירה, שגורמים לצעירים רבים להרגיש פחות רצויים בתוך הנרטיב המיינסטרימי.
בדצמבר 2022 מערכת היחסים הגועשת הזו הגיעה למגרש הכדורגל. מרוקו הפכה למדינה האפריקאית והערבית הראשונה אי פעם שמגיעה לחצי גמר המונדיאל, ושם פגשה לא אחרת מאשר את מושלי העבר שלה. המשחק תמצת באופן מושלם את המורכבות המייסרת של הקשר המודרני ביניהן. מיליוני אזרחים בעלי אזרחות כפולה בפריז ובמרסיי צפו בו בלב חצוי.
לאחר שצרפת ניצחה, שדרות השאנז אליזה - שם התאספו אלפי אוהדים משני הצדדים - בערו. בעוד שחלקם חגגו, פרצו גם התפרעויות שכללו השלכת אבנים, ירי זיקוקים והבערת אבוקות. בעקבות הפרות הסדר נאלצה המשטרה לפזר את ההמון באמצעות גז מדמיע ואלות, וביצעה עשרות מעצרים. במונפלייה נרשמו אירועים אלימים דומים, שבמהלכם ילד בן 14 ממוצא מרוקאי נדרס למוות כאשר ניסה, לפי הדיווחים, לתלוש את דגל צרפת מרכב שנסע במקום.
השלטונות יכפילו, ככל הנראה, את כוחות המשטרה ברחובות לקראת משחק רבע הגמר היום, אך ההערכות הן שלא משנה מה תהיה התוצאה, צפויות התפרעויות. שתי המדינות קשורות בדם, תרבות, שפה וכדורגל. הן שלובות זו בזו עמוקות ובלתי ניתנות להפרדה - וזה בא לידי ביטוי גם על המגרש.