בתחילת הקריירה שלו, מוחמד סלאח - כמו כל שחקן מוכשר בטירוף בתחילת העשור הקודם - כונה "מסי המצרי". ההשוואה הזו ליוותה אותו במהלך שנות הפריצה באירופה, וזאת בזכות מהירות מסחררת, יכולת כדרור יוצאת דופן, מרכז כובד נמוך והעדפה לחתוך מהאגף כלפי פנים עם רגל שמאל.
הכינוי תפס תאוצה במיינסטרים בתקופתו בבאזל ולקראת אולימפיאדת לונדון 2012, שם כבש בכל שלושת משחקי שלב הבתים. כשצ'לסי החתימה את שחקן הכנף בינואר 2014, התקשורת הבריטית והבינלאומית שחקו לחלוטין את מיתוג "מסי המצרי" כדי לתאר את הכישרון הצעיר. גם לאחר תקופה קשה בלונדון, התווית ליוותה את סלאח לסרייה A, בתקופתו בפיורנטינה וברומא. אפילו מאמן הנבחרת דאז, הקטור קופר, קרא לו כך.
כאשר עבר לליברפול ב-2017 והחל לנפץ את שיאי ההבקעה של הפרמיירליג, ההשוואה דעכה והוא הפך אט-אט ל"מלך מצרים". הישגי ההבקעה ההיסטוריים וסגנון המשחק הייחודי אפשרו לו להשאיר את תג ה"מסי" לחלוטין מאחור.
המצרי הוא ללא ספק השחקן המוצלח ביותר מבין כל אלו שזכו לכינוי היומרני. במהלך שני העשורים האחרונים, כלי תקשורת הדביקו בשמחה את התג "מסי הלאומי" לכל שחקן התקפה נמוך קומה וערמומי עם תשוקה לכדרור. בעוד שהרוב המוחלט קרס תחת הלחץ העצום של ההשוואה, בודדים הצליחו לייצר קריירות גדולות.
כשבוחנים אותם על סמך סטטיסטיקת קריירה, אריכות ימים ואימפקט כללי ברמות הגבוהות, המסלולים שלהם נעים בצורה קיצונית בין גדולי דור לבין סיפורים שמהווים תמרור אזהרה לכל מי שירצה להדביק טייטל כזה לכוכב צעיר. כאמור, שחקנה של ליברפול היה המוצלח מכולם, וייתכן שהוא היחיד שניפץ באמת את קללת הכינוי.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
השחקן הבא בטבלת הכינויים הוא ככל הנראה מרטין אודגור. "מסי הנורבגי", שכבר בגיל 15 זכה לבאזז עולמי מטורף, התקשה תחילה להתמודד עם הלחץ בריאל מדריד. בהמשך הוא המציא את הקריירה שלו מחדש בתקופות השאלה בספרד, ומאוחר יותר הוביל את ארסנל כקפטן למאבקי אליפות אפיים שלא נראו במועדון כמעט 20 שנה.
אולי מוצלח כמו אודגור, אך פחות מוכר ברמה הגלובלית, היה "מסי האיטלקי" - לורנצו אינסינייה. הוא היה אחד משחקני הרגל הימנית הבודדים שירשו את הטייטל בשל סגנון המשחק שלו (חיתוך משמאל לימין). קשר הכנף הפך לדמות אגדתית ולקפטן של נאפולי, רשם למעלה מ-120 שערים עבור מועדון נעוריו, ועזר להוביל את האזורי לזכייה ביורו 2020.
ג'רדאן שאקירי הוא כנראה הרביעי הכי מוצלח ברשימה. "מסי מהאלפים", שבנוי בצורה שרירית ודחוסה, עבר מבאזל לבאיירן מינכן ואז לאינטר, שיחק בליברפול וגם בסטוק סיטי, אך היה משמעותי באמת בעיקר במקום אחד: נבחרת שווייץ. הוא היה חלק מדור שהעפיל לכל טורניר גדול וכבש עבורו שערים אייקוניים, אך מעולם לא התקרב ולו במעט להישגים של הארגנטינאי המקורי.
איקר מוניאין פרץ לתודעה כילד פלא באתלטיק בילבאו עם יכולות כדרור ותרגילים ערמומיים. הכינוי "מסי הבאסקי" נדבק אליו בגלל הדמיון, גם אם הקלוש, לסגנון של הפרעוש. הקשר רשם למעלה מ-560 הופעות במדי הקבוצה מחבל הבאסקים, הוביל אותה כקפטן אהוב וזכה עמה במספר תארים מקומיים. הוא כנראה השחקן האחרון ברשימה שהקריירה שלו עמדה בציפיות.
ג'רארד דאולופאו, "מסי הקטלוני", הפך ל"כישרון נודד" אחרי שלא הצליח לפרוץ להרכב ברצלונה מאקדמיית "לה מאסיה". הוא עבר באברטון, סביליה, מילאן, ווטפורד ואודינזה ועשה קריירה סבירה בהחלט, אך ברור שאי אפשר לשים את שני השחקנים באותו משפט.
מרקו מארין, "מסי הגרמני", החל את דרכו בגרמניה, נרכש על ידי צ'לסי, הושאל לסביליה וסיים את הקריירה באולימפיאקוס ובכוכב האדום בלגרד. הקשר מעולם לא מימש את הפוטנציאל הכביר שהבטיחו ימיו המוקדמים בבונדסליגה.
אלן חלילוביץ', "מסי הקרואטי", אפילו לא שחזר את ההצלחה של אביו, סיאד (כוכב הפועל באר שבע לשעבר). הבן נרכש על ידי ברצלונה ב-2.2 מיליון יורו, אך מהר מאוד החל לנדוד ברחבי אירופה בניסיון נואש למצוא קבוצה שתיתן לו צ'אנס. הוא שיחק במספר קבוצות ספרדיות, בהמבורג, מילאן, רדינג, בירמינגהאם, רייקה המקומית, וכיום הוא שחקן פורטונה סיטארד ההולנדית.
האם הקרואטי היה טוב יותר מ"מסי היווני"? סוטיריס ניניס עוד הספיק לככב בבלומפילד במדי הנבחרת הלאומית, אך סיים את הקריירה כהבטחה שלא מומשה, אחרי שעבר בין היתר גם במכבי פתח תקווה.
עם זאת, אפשר להגיד שהקריירה של ניניס הייתה טובה בהרבה מזו של "מסי הישראלי". גיא אסולין הגיע מנהריה לברצלונה וכל כך הרשים באקדמיה, שבגיל 17 כבר זומן לקבוצת המילואים ואף חתם על חוזה לשלוש שנים עם סעיף שחרור בגובה 20 מיליון יורו. למרות ההבטחה, הוא מעולם לא מצא את מקומו בקבוצה הבוגרת.
הקשר עבר למנצ'סטר סיטי וגם שם לא באמת שיחק (כך יצא שמ-2009 עד 2012 לא רשם דקות משמעותיות בכדורגל בוגרים). תקופה קצרה בברייטון ואחריה בראסינג סנטנדר לא שינו את גורלו, והוא חזר לישראל, עבר בקזחסטן וסיים את הקריירה בליגות הנמוכות של איטליה.