אדום חולה: הלילה שבו הפכה נבחרת מלהיבה לשנואה ביותר בעולם

יש בני אדם שלא מוכרחים לפגוש באופן אישי כדי לדעת שמדובר באנשים דוחים. הם יכולים להיות חכמים, הם יכולים להיות מצליחים, הם יכולים להיות נחמדים-לפרקים (בינינו, זה הזן הגרוע ביותר, שהכי קשה להישמר מפניו) והם יכולים להיות אפילו מצחיקים, במיוחד כאשר הם לועגים לכל מה שמקובל - כמו שמתחשק לעיתים לכל אחד מאתנו לעשות.
ועדיין, מדובר באנשים דוחים.

דונלד טראמפ הוא ללא ספק איש כזה. לאנשים מסוגו אין חברים, שכן הוא אינו מסוגל לאהוב איש זולתו, לא כל שכן לשמוע בעצתו. הוא מוקף באומרי-הן שרק מטפחים את שגעון הגדלות שמפעם בו ומחמיר ככל שהוא מזדקן.

אם מישהו רוצה למתוח קווים טרנס-אטלנטיים מהחוף המזרחי של אמריקה אל האגן המזרחי של הים התיכון, הרי שזה על אחריותו בלבד - עניין הטור הזה הוא כדורגל.

תכף נרד לדשא, אבל עוד פסקה על מי שהתברר לא רק כנשיא ארצות הברית, החוגגת 250 שנות עצמאות, אלא גם כמושל העליון של פיפ"א.

טראמפ התגלה כטיפוס דוחה ללא קשר להחלטותיו המדיניות. הוא התגלה ככזה בהתבטאויות המחליאות שלו כלפי נשים, כלפי אנשים עם מוגבלויות (כולנו זוכרים איך חיקה עיתונאי עם צרכים מיוחדים) - ואפילו כלפי יריב פוליטי שהיה שבוי מלחמה בוייטנאם, מלחמה ממנה השתמט טראמפ (ארבע דחיות שירות בגין לימודים אקדמיים ועוד אחת רפואית בשל בעיות בעקב).

לנו, הישראלים, הייתה בעיה עם טראמפ, שמדיניותו הפרו-ישראלית עמדה בניגוד למה שחלקנו חשב עליו. כלומר, בחלקים גדולים של הציבור הישראלי נחשב האיש למשיח בן דוד, לפני שהפך לדונלד בן פרד.

ועכשיו, כדורגל - כי דונלד טראמפ עשה את טעות חייו והסתכסך עם המעצמה הגדולה בתבל: לא רוסיה, לא סין, בטח שלא איראן - ואפילו לא הכנסייה הקתולית, אלא האומה האדירה בתולדות האנושות - אומת אוהדי הכדורגל.

עד לאותו הרגע שבו פסע טראמפ ברגל גסה על הדשא, הביטו אוהדי הכדורגל על המונדיאל הזה בפליאה, שכמעט גרמה לנו לשכוח איך הגיע התחרות החשובה בעולם הכדורגל, הכנס הארבע-שנתי שלו, לרוסיה וקטאר.

זה היה - ועודנו - מונדיאל משובח: תיקו מאופס כמעט שלא נראה בו, יש בו סיפורי סינדרלה, יש בו אגדות גדולות מהחיים עד כדי כך, שלעיתים זה נראה כאילו אסף מישהו 96 שנים של אגדות מונדיאל אל תוך טורניר אחד.

היו גם דברים מעוררי מחלוקת, כמו האמריקניזציה של המשחק (הספירה לאחור לקיק-אוף, השימוש המוגבר ב-VAR ובעיקר הפסקות השתייה). אני מציין זאת למרות שאני אישית ראיתי בכך אבולוציה של הכדורגל, תהליך הכרחי שעליו לעבור כדי להעמיק את אחיזתו בשוק העשיר בעולם - זה של צפון-אמריקה.

העניין הוא שכל עוד נבחרת ארצות הברית הייתה בתמונה, היא האירה באור אחר גם את האלמנטים שגרמו לאוהדי כדורגל ותיקים להרגיש שמישהו מנסה לשדוד מהם את המשחק שבו התאהבו בילדותם

"הייתה בתמונה" הוא ביטוי שקצת מקטין את הכדורגל האמריקני: נבחרת ארצות הברית הלהיבה כבר מהמשחק הראשון - נבחרת שלא מפסיקה לרוץ, עם כדורגל התקפי שחושף גם מידה לא מבוטלת של כישרון משולב בכושר גופני מהגבוהים שנראו אי פעם מנבחרת לאומית כלשהי.

המשחקים של האמריקנים בטורניר היו בין המהנים ביותר לצפייה עוד הרבה לפני שהמצלמה עברה למפורסמים שביציע והתחושה הכללית הייתה שלנגד עינינו נוצקים היסודות לאימפריה - שבאקדמיה של בקהאם הבריטי במיאמי, ליאו מסי הוא לא רק כוכב ענק שעושה את צעדיו האחרונים על הדשא, אלא גם חונך דור חדש של כוכבים מקומיים צעירים.

כל זה היה בתוקף עד לרגע שבו נרקמה קנוניה (לכאורה, בפיפ"א מכחישים) בין נשיא ארה"ב לנשיא פיפ"א - ומי היה מאמין שהרחקה אחת יכולה לשנות מומנטום של נבחרת שעד לאותו הרגע הרוויחה את אהדת הקהל בזכות.

פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית, ידעה תמיד לרקום את הדילים, כולל אלה הספק-כשרים שבהם נחשדה, במחשכים, מתחת לשולחן (לכאורה) - ואז התפתתה (שוב, לכאורה) לדיל אפל עם האיש הכי פומבי בעולם...

"כן, הרמתי טלפון לנשיא פיפ"א" התרברב ההוא שלא מסוגל לשמור שום דבר בבטן - והוסיף כמבין: "זה בכלל לא היה צריך להיות כרטיס אדום!". למה? מהסיבה היחידה שיש לדברים להתקיים או לא בעולמו של טראמפ: רצונו שלו. זה היה כבר יותר מדי בשביל אוהדי הכדורגל ברחבי העולם.

הבטחנו ירידה על הדשא, אבל עד כה בסך הכל עברנו מתא הכתבים המדיניים לתא כתבי הספורט, לפיכך נדלג עוד כמה מדרגות לעבר הירוק הזה שמהלך עלינו קסם בערך מאז שהיינו בני חמש: על הנייר, לא יכלה ארצות הברית לבקש יריבה נוחה יותר מבלגיה.

הדברים נכתבים שמא יטען מישהו שהרחקתו והחזרתו של פולארין בלוגון, ממצטייני הטורניר עד כה, לא הייתה משמעותית בהדחה המשפילה של המארחת המרכזית של המשחקים מהמשך הטורניר.

בלגיה המזדקנת והאיטית, שמבכה את דור הזהב הקשיש שלה, אבל לא מצליחה לייצר חדש תחתיו, הייתה היריבה האידיאלית להיטרף בידי העליונות הפיזית האמריקנית.

עד כמה היה גדול הפער בין מה שעל הנייר למציאות, אפשר ללמוד בעיקר מהשער שהפך הפסד לתבוסה, זה של רומלו לוקאקו בתוספת הזמן: חלוץ בשנתו ה-34, שהקריירה שלו מאחוריו, מנער מעליו הגנה עייפה ומכניע בקלות את השוער, בשער שמתאים יותר להאלנד.

רוצים עוד? בבקשה - נחזור לשער השלישי שלהפך למעשה משחק הפיך עם יתרון שברירי להפסד אמריקני: זה היה שער שספגה נבחרת מפורקת, שלא מרוכזת בכדורגל. אז תגידו טעות שוער? אולי, אבל יש תחושה שהטעות הזאת נבעה מאווירה כללית של בלבול בנבחרת שעמדה ב-24 השעות האחרונות בעין הסערה.

יש נבחרות שקונות את אהדת הקהל ברגע אחד - ויש כאלה שמאבדות אותה בשנייה. אתם מוזמנים להיכנס לזיכרונו של אוהד לא צעיר, שזוכר עדיין את מונדיאל 1982 לפרטיו, במיוחד את הרגע שבו הפכה נבחרת מערב-גרמניה לשנואה ברחבי העולם.

זה היה בחצי הגמר מול צרפת המצוינת, כשהארלד שומאכר, השוער הגרמני, פגע בברוטאליות בפטריק בטיסטון, החלוץ הצרפתי. בטיסטון הובהל לבית החולים עם זעזוע מוח ושלוש שיניים שבורות. השופט התעלם - וגרמניה המשיכה לפנדלים ועלתה לגמר מול איטליה.

זה היה רגע שקיבע את מעמדה של מערב-גרמניה כנבחרת השנואה בעולם, זאת שאפילו גרמנים מסתייגים ממנה. ובכן, דונלד בן פרד (אפרופו גרמנים), היה לנבחרת ארה"ב מה ששומאכר היה לנבחרת גרמניה ההיא.

"בכלל לא ידעתי מה זה כרטיס אדום" התנשא הנשיא טראמפ - והסיג את הכדורגל האמריקני עשרות שנים לאחור. כלומר, לא רק שחיתות לכאורה יש כאן, מצד ארגון ששוכר את משרדיו בניו יורק מהנשיא האמריקני, אלא גם השפלה (כי גם טראמפ חייב להנות ממשהו): לא רק שהוא הביא לביטול האדום, אלא שהוא עשה זאת במשחק שהוא כלל אינו מכיר... אתם יודעים, משהו של הלטיניים-המהגרים-הברברים האלה.

מלבד אוהדי הנבחרת האמריקנית, לא היה אוהד כדורגל אחד שלא התהפך באותה השנייה על הקבוצה המצוינת שבנה פוצ'יטינו. חבר כתב בטוויטר: "לעולם לא אסלח לטראמפ על שגרם לי לאהוד את בלגיה" - וסיכם יפה את מה שחשו רבים.

המונדיאל נותר בלי מארחות, אבל עם משחקי רבע גמר מטורפים (כלומר, שלושה מהם כבר בטוח, שנסתכן וניקח הימור גם על ארגנטינה-קולומביה?), עם אגדות שתמו (רונאלדו), עם אגדות חיות (מסי) ועם כאלה שרוצים להפוך לאגדה (אמבפה) - וזאת רשימה חלקית מאוד.

עכשיו יש לו גם שערורייה אחת, שבמסגרתה איש גס רוח ניצל את רוח הארגון האחראי על המשחקים (הביטוי הכי נקי שיכולתי לחשוב עליו) והסתבך עם הגדולה שבאומות תבל, אומת אוהדי הכדורגל.

כדורגל אינו תמיד צודק, זהו סוד קסמו (לכן אמריקנים מתקשים להתחבר אליו אידיאולוגית, אבל זה כבר נושא לטור אחר), זו אולי הסיבה שאנו כה מתלהבים כשצדק נעשה בו בכל זאת: רמז לכך שגם בחיים הטוב לפעמים מנצח. לפנות בוקר בסיאטל נעשה צדק, כשהנבחרת שהפכה מנבחרת הדמוקרטיה שחוגגת 250 לנבחרת של טראמפ, הודחה בנוק אאוט שאין ברור ממנו.

כי זו הבעיה עם טיפוסים דוחים: אפשר להנות מהם כל עוד הם בצד שלך, אפשר שהאינטרסים שלכם יתלכדו, אפשר אפילו לצחוק מהבדיחות שלהם, אלא שבמוקדם או במאוחר הם יכישו - ואז תגלה שגם הפסדת את אהדת הקהל וגם הודחת מהטורניר החשוב בעולם.

אם רוצה מישהו למתוח קווים מעבר לאוקיאנוס, זה רק על אחריותו - אנחנו פה רק בשביל הכדורגל.