בגיל 25 עלה עודד קטש על הפרקט באתונה למשחק בקריירה שנגמרה מוקדם מדי. רק ארבע שנים לאחר מכן היא הסתיימה רשמית, במשפט שגם התסריטאי הכי טוב לא יכול היה להמציא: "אני מרגיש כמו צייר בלי צבעים".
בגיל 25 ים מדר, בשיא הקריירה שלו, הרגיש תוך כדי תנועה איך נכתבת עליו גרסה מעודכנת למשפט האלמותי שמאמנו החדש טבע אי שם בקיץ 2005. כמו קטש, גם הוא הפך דווקא בהפועל תל אביב לסוג של צייר בלי צבעים, בנסיבות אחרות. העונה שהייתה אמורה להיות עונת הפריצה שלו כמטאור בשמי הכדורסל האירופי אחרי שנים לא ממומשות הפכה לעונה העצובה בחייו. מדר לא אמר כלום. המבט שלו אמר הכל.
דווקא הוא, שהעלה את הפועל תל אביב ליורוליג במו ידיו וברכו, קמל ולבסוף נבל על הספסל שלה. היחסים העכורים עם איטודיס הפכו לתאונה חזיתית לעיני כל. כשכבר קיבל את הבמה רק בגלל נסיבות חיצוניות (פציעות\היעלמויות של זרי מפתח) שפינו לו אותה, קיבל גם את ההזדמנות להוכיח להפועל תל אביב שהים אותו הים, והיא פשוט לא ראתה את זה. מדר השתגר לפלייאוף הזה כמו טיל, נחוש כל כך להראות שהוא שווה הרבה יותר מ-9.5 דקות בממוצע למשחק ביורוליג, וגם חוזה חדש שיבטא בצורה טובה יותר את ההערכה המאוחרת.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
גם התסריטאי הכי טוב לא יכול היה לדמיין שאת כל זה הוא יוכיח דווקא למכבי תל אביב. ובעיקר לעודד קטש. בסדרת הגמר נגד מכבי מדר קלע, ליהטט, ריכז ותפס מנהיגות בדיוק כמו קטש בימי הזוהר הנשכחים של סוף שנות התשעים. הממוצעים הנדירים רק התיישרו עם הקסמים על המגרש. ומי כמו קטש קלט את כל זה, את כל רוחב היריעה והיכולות של מדר, כמו שרק צייר יודע להעריך אמנות אמיתית של צייר אחר. לא סתם הוא יצא למלחמת ששת הימים הפרטית שלו כדי לדאוג שמדר יעבור אליו. מדר הצית את הדמיון בישורת האחרונה של הליגה, נתן רק טעימה קטנה מהרפרטואר שלו. זה אולי קרה במדים של הפועל תל אביב, אבל מדר הבין בסתר ליבו שהיא לא יכולה, או רוצה, או מסוגלת, לתת לו את המושכות גם איפה שזה באמת חשוב לו: היורוליג.
וכמו שזה חשוב לו, זה חשוב למכבי תל אביב, שצמאה לכל החבילה שמדר מביא איתו ולכל מה שהיה חסר לה בשנים האחרונות: שחקן יוצר ישראלי בשיא שלו שיודע לחדור, למסור, לשמור ולקלוע, הכל באיכות גבוהה, ויידע להציג לראווה את כל המכלול הזה גם בגבולות הגזרה המאוד ברורים אבל פתוחים שקטש מאמין בהם כל כך - גם ברגעים של אוויר דליל. אמת, זה לא הוכח עדיין ביורוליג. אבל אם יש מאמן שתחתיו כל הכוכבים של מדר באמת יכולים להסתדר גם שם, זה עודד קטש. ואם יש מאמן שזה כבר לא יכול לקרות תחתיו, הבין מדר, זה איטודיס.
קשה להפריז בעוצמת הדרמה שנרקמה לנגד עינינו בימים האחרונים, שהחזירו את הניצוץ לכדורסל הישראלי דווקא בזמן המונדיאל למרות המיאוס שהלך ונבנה מהרעש המצטבר שהעסקה הזו יצרה. הלוחות הטקטוניים שעליהם נשען כל מה שידענו וחשבנו על הענף כאן משתנים עכשיו עם המעבר המקביל של תמיר בלאט להפועל תל אביב. בלאט וקטש התאימו זה לזה כמו כפפה. הם הפכו לאחד, עד כדי כך שהיה קשה לדמיין תסריט ריאלי שהם בכלל יכולים להיפרד, ועוד בהיפוך יוצרות מכונן כזה. יש אוהדי מכבי שליבם גס בבלאט כבר חודשים: על הדרישות המוגזמות (אפילו מופרכות) במו"מ, על החסרונות המובנים במשחק (הגנה בעייתית, איום רק מקליעה) ועל תחושה כללית של חוסר חיבור. כאוהד אני יכול להתחבר לסנטימנט הזה. העניין הוא שגם במנותק מסאגת מדר, התחושה הרווחת שרק הלכה והתגברה הייתה שמשולש בלאט-מכבי-קטש הגיע למיצוי מוחלט, אחרי רגעי מאושר מרובים שסיפק בשנים האחרונות. אבל זו גם ההזדמנות של אוהדי מכבי להיפרד כראוי מאחד המוסרים הכי גדולים שראו, ואולי יראו בימי חייהם, ובשחקן שייצג לפרקים בצורה המושלמת את הכדורסל של עודד קטש.
החיבור בין מדר למכבי הוא לא רק ניצחון אסטרטגי מתוק על עופר ינאי. הוא גם מפגש מפתיע באמצע החיים של חלומות ותקוות. מדר יכול להפוך בשלוש השנים הבאות לסמל החדש של מכבי. מכבי יכולה להפוך עבור מדר למקום שבו הקריירה שלו תזנק ותתפוצץ. כמו אצל המאמן שלו, גם מעל מדר אופפת עננה מסוימת, בעיקר סביב מצב הברך שלו שתיבחן לראשונה בעומסי קיצון של שבועות כפולים וטיסות מתישות. יש גם את כדור השלג שעלול להיווצר עם שדרוגי החוזים האחרים שמתבקשים עכשיו במכבי. אבל במקרה של מדר, ההבטחה עולה על סימני השאלה, והתשואה הפוטנציאלית עולה על הנזק האגבי האפשרי. לאוהדי מכבי יש את כל הסיבות להתחיל לפנטז: על שיתוף הפעולה עם רומן סורקין וג'יילן הורד, על ההגנה החונקת שיכול מדר לייצר בחמישייה עם בונזי קולסון, אושיי בריסט וג'ימי קלארק, ובכלל, רק על התמונה שלו לובש צהוב. זה נכון כמה וכמה אחרי סדרה של מפחי נפש במשאים ומתנים עם שחקנים ומרדפים אחרי שמות גדולים שלא הבשילו. על השולחן יש גם עוד משימות דחופות להשלים - לנעול את איפה לונדברג בחוזה חדש, לסיים להרכיב את הקו הקדמי ולשבור את הראש בשאלה מה לעזאזל עושים עם לווני ווקר. אבל לראשונה מאז קיץ 2022 שהוליד את הטריו בראון-בולדווין-קולסון, לקהל של מכבי יש גם יסוד סביר להאמין שמשהו, אולי, מתחיל להשתנות. ושאולי, רק אולי, מכבי חוזרת.
לא היה רגע כזה בתולדות הכדורסל הישראלי, של כישרון בשיעור קומה כזה שעובר לצד השני של הכביש בגיל 25, אחרי שהפך למותג האדום הכי חזק והכי מוכר, ועל הדרך עוד מוותר על מיליון דולר רק בשביל הזדמנות אמיתית לדקות משחק משמעותיות בקבוצה שעד לפני שבועיים הייתה היריבה המרה שלו. נדרש אומץ יוצא דופן ואופי מיוחד כדי לעמוד בלחצים שהופעלו עליו, לנטרל את הרעשים שנשמעו סביבו ולשאת בהשלכות הרוחביות של מהלך כזה על הקריירה, על חשבון הבנק, וגם על הנפש. לים מדר יש ים של אומץ. אבל כשבצד השני של הגבעה עומד עודד קטש, ומזמין אותו לצייר ביחד פרק חדש בקריירה של שניהם - הפעם עם צבעים - זה לא נראה כל כך מפחיד. זה אפילו די מרגש.