שניות אחרי שריקת הסיום בניו ג'רזי, כשהאוהדים הנורבגים עוד חגגו את אחד הניצחונות הגדולים בתולדותיהם, המקרופון של וואלה משך אליו יהודים ברזילאים שרצו שישבו ביציע במט-לייף ורצו לתת לנו את הגרסה שלהם להדחה של הסלסא. ההפסד 2:1 לנורבגיה כאב לכולם, אבל אף אחד מהם לא נשמע מיואש באמת.
הראשון היה תומר סבויה. בברזיל הוא מוכר ככוכב רשת, אבל כששומעים אותו מדבר, קשה לפספס את השנים הארוכות שעשה בישראל. הוא נולד בברזיל, חי בישראל במשך 21 שנה, וכיום מתגורר בריו דה ז'ניירו. ובכל זאת, המשפחה עדיין בישראל: "אני נוסע אחרי ברזיל לכל מקום", הוא מספר בגאווה. "כל משחק. דרום קוריאה, יפן, אקוודור… איפה שברזיל משחקת - אני שם".
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
כששאלתי אותו איך ממשיכים להאמין אחרי ערב כזה, הוא אפילו לא היסס: "זו הנשמה", הוא אומר. "זו אהבת חיי. אני אוהב את המדינה שלי. תמיד אלך עם ברזיל". ואז, בלי שום קשר לשאלה, הוא מבקש למסור דרישת שלום: "אני רוצה לנשק את האחיות שלי שחיות בישראל, את כל המשפחה שלי בקריות, ברעננה, את החברים בתל אביב ובקיבוץ חצרים. אני מתגעגע אליכם".
כמה מטרים משם עומד דניאל ויקטור ליאון: גם הוא יהודי, גם הוא ברזילאי, וגם הוא מסרב להצטרף לקריאות להדיח את קרלו אנצ'לוטי: "עדיף שהוא יישאר", הוא אומר. "ברזיל צריכה מאמן אמיתי, ואנצ'לוטי הוא מאמן אמיתי. יש לנו שחקנים טובים, אבל כבר אין לנו קבוצה. אולי בעוד ארבע שנים הוא יבנה נבחרת טובה יותר". גם לגבי ניימאר הוא מפגין הרבה פחות רגש ממה שאפשר היה לצפות: "הגיע הזמן להכניס אותו. אם הוא לא ממש עזר - אז לא. אבל זה היה הזמן שלו להיכנס. עכשיו זה נגמר. זה היה המונדיאל האחרון שלו, ועכשיו צריך לחשוב קדימה".
לידו עומד אוגוסטו מסאו פאולו עטוף בדגל ירוק הברזילאי, שאינו יהודי, אבל מצליח לסכם את התחושה הכללית של האוהדים הברזילאים: "בכדורגל מספיק כדור אחד כדי לשנות משחק", הוא אומר. "יש לברזיל דור מצוין, אבל הוא צריך לשחק טוב יותר. נורבגיה ניצלה את המצבים שלה. אנחנו לא". ובכל זאת, גם הוא מסרב להרים ידיים: "2030 כבר כאן. נשאר לנו רק להאמין. אנחנו ברזילאים, אנחנו אף פעם לא מוותרים".
ואז מגיע יונתן רופא. הוא בכלל לא ברזילאי. הוא גר עם משפחתו הישראלית בברוקלין, אבל הגיע לראות מקרוב את אחת הנבחרות הגדולות בעולם. דווקא הוא נשמע אולי הכי מופתע: "הייתי די בהלם", הוא אומר. "ברזיל זכתה בחמישה גביעי עולם, ונורבגיה באף אחד. אחרי שוויניסיוס החמיץ את הפנדל בהתחלה, כל הביטחון שלהם נעלם." גם הוא חושב שאנצ'לוטי צריך לעשות חשבון נפש: "שיילך הביתה, יחשוב מה קרה ואיך אפשר לבנות קבוצה טובה יותר".
ועל ניימאר? "הוא הבקיע את הפנדל, אבל חוץ מזה בעיקר הלך על המגרש". זו אולי הייתה התמונה הכי מעניינת מחוץ ל-MetLife. לא הדמעות של הברזילאים. לא השירים של הנורבגים. אלא קבוצה קטנה של אוהדים שמדלגת בקלות בין עברית, פורטוגזית ואנגלית, שמחזיקה בשתי זהויות, אבל רק אהבת כדורגל אחת.
אצלם, גם כשהסלסאו מודחת, האמונה לא נגמרת. כי כמו שאמר תומר סבויה בחיוך, רגע לפני שנבלע שוב בתוך ים החולצות הצהובות: "זו הנשמה. זו אהבת חיי".