נגני הבטוקדה הברזילאים לא הפסיקו לרגע. גם כשארלינג הולאנד נעץ את השני ברשת של אליסון, וגם כששורות שלמות של אוהדי ברזיל החלו לנטוש את יציעי ה-MetLife Stadium, ממש מתחתיי, התופים המשיכו להכות באותו קצב. הם לא עצרו גם כשכבר היה ברור שהסלסאו בדרך לאחת ההדחות הכואבות שלה בשנים האחרונות. רק פעם אחת עוד נשמע שאגה אמיתית ביציע הצהוב. זה קרה כשניימאר ניגש לבעוט את הפנדל. הוא כבש, צימק ל-2:1, אבל כולם כבר הבינו שזה לא ישנה את הסיפור.
דקות אחר כך הוא כרע על כר הדשא, מירר בבכי, ובהמשך הודיע שזה היה משחקו האחרון במדי נבחרת ברזיל. כך, דווקא בניו ג'רזי, לעיני עשרות אלפי אוהדים, הסתיים אחד הפרקים הגדולים בתולדות הכדורגל הברזילאי והוא רק בן 34 (ניימאר) - ובאותו עת בדיוק בדיוק נולד פרק חדש.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
אם ניימאר סימל במשך יותר מעשור את ברזיל, הרי שארלינג הולאנד סימל את העתיד. חלוץ נורבגיה כבש צמד, היה האיש שהכריע כמעט לבדו את אחת המועמדות הנצחיות לזכייה, והוביל את נבחרתו לרבע גמר גביע העולם - הישג חסר תקדים עבורה.אלא שבסיום, הולאנד לא דיבר על עצמו: "זה אומר הכול", אמר. "אני בן 25 ומעולם לא חוויתי דבר כזה. הלוואי שהייתי עכשיו באוסלו וחוגג עם כולם. אני חושב שהלילה הזה ישנה הרבה דברים בנורבגיה".
בהמשך הוא סיפק גם את ההסבר אולי הכי טוב להבדל בין שתי הנבחרות: "לברזיל יש יותר מ-200 מיליון איש שמצפים ממנה לנצח אותנו. לנו יש 5.5 מיליון אנשים שחוגגים ברחובות לא משנה מה יקרה. לכן מבחינתנו אין לחץ. פשוט באנו ליהנות ולשחק את הכדורגל שלנו". את ההבדל הזה היה אפשר ממש לראות על כר הדשא.
נורבגיה שיחקה משוחרר. ברזיל נראתה לחוצה. גם קרלו אנצ'לוטי הודה בדיעבד שהמשחק חמק מידיה של נבחרתו דווקא אחרי דקות ארוכות שבהן הרגישה בשליטה: "אני חושב שהגיע לנו לנצח", אמר המאמן האיטלקי. "זו לא סוף הדרך. זו תחילתו של מחזור חדש. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, להשתפר ולמצוא רעיונות חדשים".
אנצ'לוטי נשאל שוב ושוב האם זו אכזבה שתלווה אותו עוד זמן רב, אך ניסה להרים את הראש: "אנחנו עצובים מאוד, אבל מחר כבר נתחיל לחשוב על העתיד של הנבחרת. יש לנו בסיס טוב של שחקנים צעירים לצד הוותיקים שיכולים להמשיך." אלא שגם הוא ידע שהערב הזה לא ייזכר בזכות הניתוחים הטקטיים. הוא ייזכר בזכות התמונות.
שורות של אוהדי ברזיל שעזבו את האצטדיון עוד לפני השריקה האחרונה. ניימאר, שנכנס כמחליף בתקווה להביא מעט ניסיון, מנהיגות וניצוץ אחרון, מסתפק בפנדל שלא שינה את הגורל, והבטוקדה: אותם מתופפים שלא הפסיקו לנגן אפילו לרגע, כאילו ניסו בכוח להחזיק עוד כמה דקות את התקווה ואת המורשת של הכדורגל הברזילאי. בצד השני כבר החלה חגיגה מסוג אחר.
הולאנד, שקיבל בסיום המשחק ממרטין אודגור את מקלות התיפוף כדי להוביל את שירת האוהדים הנורווגים, הודה שגם הוא עדיין מתקשה לעכל: "לא חלמתי אפילו על מה שקרה כאן הערב. אין לי מילים". ובאמת, לפעמים כדורגל לא מספר רק מי ניצח ומי הפסיד. הוא מספר גם מתי נגמר עידן אחד - ומתי מתחיל העידן הבא: הלילה בניו ג'רזי היה בדיוק לילה כזה.