יש אנשים שלא מסוגלים להיות חולים, אלא אם כן הם בחופשה. לפחות כך הם הדברים באשר אלי: אין מיטה במלון בוטיק ראוי לשמו שלא קדחתי בה מחום...
כך התלכדו בסוף השבוע שתי זירות בחיי: חופשה בת 48 שעות בחיפה, ווירוס שתקף אותי בקצרה, אך ביעילות, גורם לי "לבלות" את הלילה שבין שישי לשבת בנים לא נים - צופה בחצי עין במשחק שהיה אמור להיות הכי חד-צדדי במונדיאל הזה - ומנסה לחשב האם חלפו די שעות כדי ליטול עוד אופטלגין.
אני כותב את ההצהרה הפרמקולוגית הזאת, רק כדי להסביר שעד לסביבות המחצית השנייה, הכל עוד נראה לי - שכמו כל גבר התפתלתי על המיטה והייתי בטוח שהסוף קרוב - הגיוני איכשהו.
הצטרפתי לשידור הישיר בערך עם הגול של מסי. כולנו מכירים כבר דינמיקה פופולרית במשחקים שכאלה: קבוצה מליגה ג' פוגשת בגביע את מוליכת ליגת העל ומצליחה להחזיק אותה על האפס.
השאלה במקרים כאלה היא רק מתי יובקע השער הראשון, זה שישחרר את הקבוצה הגדולה מאימת הפדיחה ויגרום לה להבקיע לא רק את השני והשלישי, אלא לרוב גם את הרביעי והחמישי.
כלומר, השער של מסי היה אמור להיות אקורד הפתיחה של קונצרט ארגנטינאי, במיוחד שכף ורדה החביבה כבר "עשתה את שלה", דהיינו - גם הפסד של, נניח, 4-0 מול אלופת העולם והשחקן שנחשב לגדול בכל הזמנים, לא היה מעורר עליה בוז.
ארגנטינה בקליפת אגוז
בקושי הצלחתי לעפעף מול המחצית השנייה - והנה הגיע שוויון מדהים שבהתחלה נראה כלא יותר מאשר מכה קלה בכנף, לא יותר מתקלת סאונד בחגיגות ה-20 שערי מונדיאל למסי. אין אוהד כדורגל אחד שלא חשב ששער הניצחון הארגנטינאי הוא רק עניין של זמן.
כנראה שהכדור להורדת חום פעל את פעולתו, שכן לא רק שהצלחתי לצפות במשחק, אלא אף לצייץ, במצב של 1-1: "גם אם כל זה ייגמר ב- 8-1 לטובת המסי'ס, כל אוהד כדורגל צריך להחזיק מעתה בסלון דגלון של כף ורדה".
הפסקת שתייה, כי רגע אחד תפס את תשומת לבי: ספק-פנדל לארגנטינה אחרי שכדור שניתז מגופו של שחקן הגנה כף-ורדאי פגע בידו. המצלמה מתעדת אוהד ארגנטינאי ביציע מסמן בידיו את הסימן המרובע של ה- VAR.
מצד אחד זו בושה גדולה לאלופת העולם, אם היא תזכה בהתמודדות בגלל פנדל שנוי במחלוקת. מצד שני, זו ארגנטינה - לא רק של מסי אלא גם של מריו קמפס ומראדונה: קודם כל ננצח את פרו 6-0 ואחר כך שכל העולם יתפוצץ (1978).
קודם כל ניתן קטנה עם היד - ואחר כך שילכו האנגלים לבכות לשופט (1986) או הברזילאים לשאול מה שמו להם במי השתייה - או שיגידו שניצחנו את הנבחרת הכי חלשה על הנייר של המונדיאל הזה בגלל השופטים...
שיגידו מה שהם רוצים (כולל במונדיאל הזה, מההגרלה הקלילה ועד לאדום שלא נשלף למסי, למרות שהגיע), אבל קודם כל שננצח - ואחר כך ועדות חקירה. הנה לכם תרבות הספורט של ארגנטינה בקליפת אגוז.
כולנו כף-ורדאים
נחזור לגבר מבוגר הקודח מחום במיטת מלון בחיפה ומצייץ לכל מי שבטוויטר בשעה כזאת: אני מוכרח לציין שלא ראיתי את הנולד. לו הייתי מתבקש לבחור, הייתי מניח שתוצאה של 8-1 בסיום היא סבירה יותר מ- 2-2, למשל.
ועדיין, למרות שהייתי בטוח שכל זה רק עניין של זמן, התחשק לי להצדיע לכף ורדה, שמתחו כהוגן את עצביה של ארגנטינה.
לכן ב- 2-1 של ליסנדרו מרטינז, לא זז שריר בפני, אפילו שהוא שלנו (מנצ'סטר יונייטד) התייחסתי לכך בטבעיות שבה מתייחסים לשמש העולה ממזרח בבוקר, מציין לעצמי שגם בעצם ההארכה שכפתה כף ורדה יש משום הפתעה אדירה - ואז הגיע ה-2-2, אחד השערים המפתיעים בתולדות משחקי גביע העולם.
את הסוף כולכם כבר מכירים - ורגע לפני שנרים לכף ורדה, נוריד קצת בכל זאת, כי לא מעט ישראלים שומרי שבת נחשפו למשחק הזה רק דרך התקציר. ובכן, הוא לא היה שוויוני, רחוק מכך.
שחקני כף ורדה בקושי עברו את קו מחצית המגרש, ארגנטינה ישבה, כמצופה, על השער שלהם - וההפתעה היחידה (מעבר לשני שערי השוויון) הייתה בכך שארגנטינה הרבתה להחמיץ.
ואף על פי כן ולמרות הכל, כל העולם צריך לעמוד על הרגליים ולכבד בסטנדינג אוביישן את ירידתה של כף ורדה מהבמה המרכזית של הכדורגל העולמי.
למה? כי אלה לא היו רק 15 דקות התהילה של משינה שרובנו לא יידע למקם על המפה. אלה היו 15 דקות התהילה של כולנו, של משחק הכדורגל.
כי לרגע אחד לא היה בעולם אוהד כדורגל שלא הזדהה עם החבורה הזאת שאיש לא שמע עליה, שבאה משום מקום (תרתי משמע), פוגשת את אחת הנבחרות עטורות התהילה בדברי ימי הכדורגל - ולוקחת אותה עד לקצה. וואו.
לרגע קסום אחד היינו כולנו כף-ורדאים, היינו כולנו ילד בן חמש שבועט בכדורגל לראשונה בחייו לעבר שער דמיוני בחצר, כובש ורץ בשמחה אל עבר קהל דמיוני ביציע.
אפילו אם הילד הזה חולם להיות גדול כמו מסי, בלילה שבין שישי לשבת הוא היה לרגע מכף ורדה. איזה כיף ורדה.