האינדיבידואליזם הוא לא סתם מאפיין של התרבות האמריקאית, אלא אבן היסוד שלה. התרבות הזו מקדשת את הפרט, את חירותו ואת יכולתו לעצב את גורלו במו ידיו. כבר במסמך המכונן של האומה, הכרזת העצמאות (1776), נכתב שלכל בני האדם יש זכויות שאינן ניתנות לשלילה, ובהן: "חיים, חירות והמרדף אחר האושר" (The Pursuit of Happiness).
חשוב להבין: לא מדובר ב"אושר קולקטיבי", אלא בזכותו של כל אדם לרדוף אחר האושר האישי שלו. מיתוס ה"אדם שעשה את עצמו" (Self-made man) הוא תמצית החלום האמריקאי, והוא בנוי על הרעיון שלא משנה מאיזה רקע, מעמד או מוצא הגעת - באמצעות עבודה קשה, נחישות וכישורים, אתה יכול להצליח.
זו גם הרוח הפועמת בכל ענף ספורט אמריקאי. מכדורסל - המשחק הקבוצתי שבו לאינדיבידואל יש את ההשפעה הגדולה ביותר על התוצאה; דרך בייסבול, שהוא בעצם אוסף של קרבות אחד-על-אחד (בין המגיש לחובט); ועד פוטבול - משחק שבו העבודה המשותפת קריטית, אבל הקבוצה שמגנה על הקוורטרבק שלה בצורה הטובה ביותר היא בדרך כלל גם המצליחה מכולן.
אחת הסיבות, לדעתי, לכך שכדורגל לא באמת תפס בארצות הברית כספורט מקצועני באותה רמה כמו הענפים האחרים, היא שהקולקטיב - החיבורים והשותפויות בין השחקנים - כמעט תמיד חשוב יותר מסט הכישורים האישי של כל שחקן בנפרד.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
וזה, כנראה, הדבר החשוב ביותר שמאמן נבחרת ארה"ב, מאוריסיו פוצ'טינו, מנסה לשנות במיינדסט של שחקניו. פילוסופיית הכדורגל של הארגנטינאי שמה דגש עצום על עליונות הקולקטיב על פני האינדיבידואל. הוא רואה במשחק מערכת אקולוגית שבה הכישרון חייב להיות כפוף לצורכי הקבוצה, מה שמצריך לחץ מתואם, הקרבה הדדית ותקשורת פתוחה.
עם קבלת המינוי, המאמן הדגיש מיד כי ליכולת אישית אין ערך אם היא אינה מנותבת לטובת חזון קבוצתי. "יש לנו אנשי מקצוע מצוינים כדי לייצר את תבנית הפעולה הנכונה, להחזיר את הביטחון ולהתחיל להציג ביצועים יחד", הסביר. "מדובר בדור שחקנים טוב מאוד, אבל כדורגל הוא ספורט קבוצתי. אנחנו חייבים להראות שאנחנו משחקים כקולקטיב על המגרש. זו הדרך היחידה לייצר את הפילוסופיה הזו - לרתום את הכישרון שלכם לטובת הקבוצה".
אחרי הניצחון על פרגוואי במשחק הפתיחה של גביע העולם, עיתונאים ניסו שוב ושוב לדחוק בפוצ'טינו לשבח הופעות אישיות בולטות, כמו אלו של כריסטיאן פוליסיק או פולארין באלוגון. פוצ'טינו ניווט בנחישות את השיחה חזרה לקבוצתיות: "זה לא רק לדבר על שמות מסוימים, מדובר בקולקטיב. זה לא רק באלוגון או שחקנים אחרים שהצטיינו. הקבוצה הייתה מדהימה, לא רק ה-11 הפותחים, אלא כל השחקנים מסביב ועל הספסל. אתם דוחקים בי לדבר על שמות, אבל מדובר פה על הקבוצה, זו הופעה קבוצתית".
במהלך תקופתו בצ'לסי, הוא נאלץ לעיתים קרובות לנהל כישרונות אישיים גולמיים ויקרים להחריד. כשסירב להתרגש והסביר מדוע שחקנים מסוימים, כמו מיכאילו מודריק, זקוקים לזמן כדי להשתלב, הוא השווה את הכדורגל לענפי ספורט אינדיבידואליים: "יש לו איכות ופוטנציאל מדהימים, אבל זה משחק קבוצתי, לא טניס. השחקנים צריכים לתפקד יחד. הוא מדהים, אבל צריך להסתגל ולשחק עבור הקבוצה, והקבוצה צריכה לשחק גם עבורו".
במהלך הקדנציה המצליחה ביותר שלו, שבה הפך את טוטנהאם לחברה קבועה בליגת האלופות, זיקק פוצ'טינו את תפיסת העולם שלו למשפט אחד: "כדורגל הוא משחק קבוצתי. זה לא קשור לשחקן אחד או לרגע אחד, אלא למאמץ הקבוצתי וליכולת לעבוד יחד כצוות. המשחק הוא לא רק טקטיקה וכישורים טכניים, אלא עוסק במערכות יחסים, באחדות ובאמון בין השחקנים".
מכיוון שלארצות הברית אין כישרונות ברמה הגבוהה ביותר - כלומר, אין לה קיליאן אמבפה, ארלינג הולאנד או ליאו מסי, ואפילו לא מישהו שמתקרב להיות אחד מ-15 השחקנים הטובים בעולם בעמדתו - שחקניו יצטרכו להוציא מהמערכת את האינדיבידואליזם האמריקאי המוטמע בהם, כדי לממש את הפוטנציאל שלהם כנבחרת.