הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו תפגוש היום את אנגליה, בשלב הנוקאאוט הראשון שלה אי פעם במונדיאל. הופעתה האחרונה בטורניר הייתה לפני 52 שנים, ב-1974, כשהמדינה עדיין נקראה זאיר.
במהלך השנים הללו חוותה המדינה מלחמות עקובות מדם, סכסוך מתמשך ומיליוני הרוגים ועקורים; זו אומה שהעולם בעיקר צפה בסבלה במקום לתמוך בה. למעשה, העולם המערבי בעיקר תרם למצב הנורא. קונגו היא אחת המדינות העשירות ביותר במשאבי טבע על פני כדור הארץ, אך התערבויות של כוחות קולוניאליסטיים ומסחריים ליבו את הסכסוך ויצרו משבר הומניטרי חמור שבקושי מסוקר: כמעט 6 מיליון בני אדם עקורים מבתיהם, כשהאו"ם מתעד פשעים נגד האנושות במזרח המדינה. במקביל למונדיאל, קונגו חווה גם את התפרצות האבולה ה-17 שלה, שעליה הוכרז במאי האחרון.
עצם ההתייצבות למונדיאל על אדמת ארה"ב, כשהשחקנים מייצגים את עצמם בפני העולם, היא סמל להתמדה. הטורניר הנוכחי מתקיים באווירה של הדרת אזרחים ממדינות אפריקאיות ומוסלמיות. בנוסף, אוהדים רבים ממוצא קונגולזי המגיעים לאצטדיונים לתמוך בגיבוריהם, קיבלו אזהרה מ-120 ארגוני חברה אזרחית. הארגונים הוציאו התרעה ספציפית למבקרים שחורים מפני פרופיילינג גזעני של הרשויות האמריקאיות, מניעת כניסה שרירותית וחיפושים פולשניים במכשירים ניידים.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
עבור כדורגלנים שחורים, ואלו מקונגו בפרט, גזענות היא מציאות יומיומית נוראית. כך למשל, שאנסל מבמבה, קפטן הנבחרת, ספג בינואר 2024 מתקפה מכוערת במיוחד. בעקבות תיקו 1:1 סוער נגד מרוקו באליפות אפריקה, מבמבה עמד בפני גל הטרדות ברשתות החברתיות, שכלל אימוג'ים של קופים וגורילות. הוא התייחס לאירוע ורמז כי מאמן מרוקו, ואליד רגראגי, הטיח בו כינוי גזעני על כר הדשא (האשמה שרגראגי הכחיש). גם שחקנים אחרים בסגל נאלצו להתמודד עם גזענות "שגרתית" לא פעם במהלך חייהם.
סביר להניח שרוב שחקני קונגו סובלים ממה שמוגדר רפואית כ"לחץ טראומטי מבוסס גזע" (RBTS). הפסיכולוג רוברט קרטר חקר את הנושא והראה כי חשיפה ממושכת לגזענות מייצרת נזק פסיכולוגי מדיד: רמות קורטיזול גבוהות, דריכות-יתר, קהות רגשית, מחשבות טורדניות, חרדה ודיכאון. מחקריו של קרטר מצאו שלחץ גזעני מפחית את הפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית - האזור האחראי על ריכוז, קבלת החלטות וויסות רגשי. המשמעות היא שהמשאבים הדרושים לעיבוד אפליה הם אותם משאבים הנדרשים לתפקוד ספורטיבי ברמת עילית. ובכל זאת, שחקני הנבחרת - שרובם משחקים בליגות הבכירות באירופה - מצליחים לתפקד ברמה הגבוהה ביותר.
איך זה קורה? הרקע הלאומי שלהם משחק כאן תפקיד מפתח. המטפל האמריקאי ז'אן מסרו, שעובד עם ספורטאים, מסביר שאנשים שהתמודדו עם הדרה מערכתית יכולים לפתח חוסן פסיכולוגי שונה מאלו שלא חוו זאת. לדבריו: "הפסיכולוגיה מכנה זאת 'צמיחה מתוך קושי' (Adversarial Growth) - תהליך של התפתחות אישית חיובית המתרחש כתוצאה מניווט באתגרי חיים משמעותיים או משברים". החוסן הזה בונה אצלם את היכולת להמשיך ולתפקד במצוינות.
במילים אחרות, לשחקני קונגו יש נשק סודי. מחקרים על מוטיבציה מבוססת-משמעות מראים שכאשר ספורטאים מתחרים למען מטרה שמעבר לתוצאה היבשה (למען העם, ההיסטוריה או הצורך הקולקטיבי להיראות), ההפעלה הנוירולוגית במוח שונה מאשר במשחק המונע מהישגים בלבד. ביצועים מונחי-מטרה מפעילים נתיבי תגמול עמוקים יותר, מה שמאפשר להם לשמר מאמץ לאורך זמן ולעמוד טוב יותר בלחצים.
עבור הקהילה הקונגולזית ברחבי העולם, הטורניר הזה מערבב שמחה וגאווה על ההישג ההיסטורי, לצד דאגה מהמשבר המתמשך בבית. הופעת הנבחרת על הבמה העולמית היא הוכחה חיה לנוכחותם, מעבר לסבל המוכר. השחקנים מצאו משמעות גדולה בהרבה מעוד משחק כדורגל; הם מייצגים משהו שגדול מהם, מה שמעניק להם כוח ויכולת נוירולוגית להתמקד במשימה.
החלוץ יואן וויסה הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו הקושי הלאומי מתורגם להשראה. לאחר מעברו ב-50 מיליון ליש"ט מברנטפורד, וויסה חווה עונת בכורה מאכזבת בניוקאסל. הוא כבש רק שלושה שערים ב-28 הופעות ונאבק על מקומו בהרכב. בנבחרת, לעומת זאת, התמונה הפוכה לחלוטין. כנקודת המוקד ההתקפית, הוא כבש שלושה שערים רק בשלב הבתים - כולל שער שוויון מכריע מול פורטוגל וצמד מול אוזבקיסטן, שהבטיחו ניצחון היסטורי וכרטיס לנוקאאוט.
וויסה וחבריו משחקים כאילו מצאו ייעוד שמרחיב את גבולות היכולת שלהם. עכשיו הגיע תורה של אנגליה, נבחרת איכותית יותר על הנייר, לנסות להתמודד עם החבורה הזו ועם המוטיבציה יוצאת הדופן שלה.