לב של אריה: ההיסטוריה האנטישמית מאחורי סמל נבחרת אנגליה

שלושת האריות, הסמל של נבחרת אנגליה, הוא כמובן לא רק שלה. אותם אריות שעמם יצאו אבירים אנגלים לקרב במאה ה-12, מעטרים כיום את החזה של כל ספורטאי וספורטאית המייצגים את המדינה. כנראה שאף אומה אחרת לא בנתה את הזהות הספורטיבית שלה סביב סמל עם היסטוריה שכזו - היסטוריה שכוללת גם לא מעט אנטישמיות.

רוב הזהויות הספורטיביות הלאומיות הן פרי תכנון ועיצוב של ועדה, מעצב, או חיבור גרפי לבית מלוכה ותיק. הזהות של נבחרת אנגליה לא נוצרה כך; הסמל שלה הגיע יחד עם הענף ושייך לו מהרגע הראשון.

הסמל שייך לאנגלים כבר מאות שנים, הרבה לפני שהמציאו את הכדורגל: שלושה אריות זהובים צועדים על רקע אדום, ראשיהם מופנים אל הצופה וכפות רגליהם הקדמיות-ימניות מורמות. לפי חוקרי סמלי אצולה, התנוחה הזו אינה מקרית. מי שהתבקש לייצר את הסמל קיבל דרישה מדויקת. המונח "Passant guardant" - שמשמעותו צעידה תוך מבט ישיר אל עיני הצופה - "היה הצהרה חזותית מכוונת שנועדה לשדר בו-זמנית ריבונות, סמכות ודריכות", קובע המחקר. "אלו לא היו חיות דקורטיביות; זה היה מערך חזותי שנבנה כדי שיזהו אותו באופן מיידי בתוך הכאוס של שדה הקרב בימי הביניים - מה שהופך אותו ככל הנראה לאחד 'המותגים' הראשונים בהיסטוריה".

אנגליה אימצה את שלושת האריות עבור נבחרת הכדורגל מכיוון שהסמל מתחקה אחר שלט האצולה ששימש את מלכיה מאז המאה ה-12. כאשר התאחדות הכדורגל האנגלית הוקמה ב-1863, היא בחרה בו כדי לייצג גאווה וסמכות לאומית.

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

הראשון שהשתמש בסמל בקרב היה המלך ריצ'רד הראשון, המוכר לכולם כ"ריצ'רד לב הארי". הוא אימץ את העיצוב באופן רשמי על חותמו ב-1198, ובכך הפך אותו לשלט האצולה הקבוע והרשמי של הממלכה. בעוד שסבו, הנרי הראשון, השתמש בשני אריות ואביו, הנרי השני, היה כנראה הראשון להוסיף את האריה השלישי - היה זה ריצ'רד שפרסם והפך את השלישייה למותג המייצג את כס המלכות האנגלי.

אז איפה נכנסת האנטישמיות לסיפור המפואר הזה? ריצ'רד הוכרז רשמית כדוכס נורמנדי ביולי 1189, והוכתר למלך בספטמבר באותה שנה במנזר וסטמינסטר. המסורת אסרה על נשים ויהודים להשתתף בטקס ההכתרה, אך כמה מנהיגים יהודים הגיעו כדי להעניק למלך החדש מתנות. לפי כרוניקות מאותה תקופה, אנשי חצרו של המלך הפשיטו והלקו את היהודים ללא ידיעתו, ולאחר מכן השליכו אותם אל מחוץ לחצר המלכות.

כנראה שאותם אנשי חצר הפיצו שמועה לפיה ריצ'רד הורה להרוג את כל יהודי לונדון, מה שהוביל את ההמון לתקוף את האוכלוסייה. בתים יהודיים רבים נחרבו בהצתות ומספר יהודים אולצו להמיר את דתם בכוח. חלקם חיפשו מקלט במצודת לונדון ואחרים הצליחו להימלט, כשבין ההרוגים היה יעקב מאורליאן, חכם ומלומד מוערך.

ההיסטוריון בן התקופה, רוג'ר מהוודן, טען בכתביו כי האזרחים הקנאים ושטופי הדת הם שהחלו במהומות, וכי המלך העניש את האשמים ואף אישר ליהודי שהוטבל בכוח לחזור לדת אבותיו. ריצ'רד, שנפגע מכך שלא צייתו לו והבין שהתקפות אלו עלולות לערער את יציבות ממלכתו ערב יציאתו למסע הצלב, הורה להוציא להורג את האחראים המרכזיים למעשי הרצח, כולל מתפרעים ששרפו בטעות בתי נוצרים. הוא הפיץ צו מלכותי הדורש להניח ליהודים לנפשם; עם זאת, האכיפה הייתה דלה ביותר, ובמרץ שלאחר מכן התפרץ גל אלימות נוסף שכלל את הטבח המפורסם ביהודי יורק.

עם שובו ממסע הצלב ומתקופת השבי בגרמניה, הקים המינהל של ריצ'רד את "אוצר היהודים" (Exchequer of the Jews) ב-1194. זו הייתה מחלקה שתיעדה ופיקחה באופן קפדני על נכסים יהודיים, כדי להבטיח שהכתר יוכל למסות אותם ביעילות.

הקמת "אוצר היהודים" לא נבעה ממניע הומניטרי, אלא נועדה בראש ובראשונה לשרת את האינטרס הכלכלי של הכתר האנגלי. הגנה פיזית ומשפטית אכן ניתנה ליהודים כתוצאה מהמהלך, אך היא הייתה רק "תופעת לוואי" של המערכת. היסטוריונים רבים מתארים את היחס של השלטון לקהילה היהודית בתקופה זו כאל "פרה חולבת" של הממלכה.

לצד ההגנה, המנגנון היווה כלי לפיקוח דיקטטורי: הוא מנע הסתרת נכסים, שימש לגביית מיסים שרירותיים וגבוהים במיוחד (Tallage), ואם יהודי לא עמד בתשלומים, המערכת אפשרה להחרים את רכושו ואף לקחת את אשתו וילדיו כבני ערובה. כשהאינטרס הכלכלי הזה דעך במאה ה-13, ההגנה המלכותית נעלמה - מה שהוביל בסופו של דבר לגירוש יהודי אנגליה ב-1290. ועדיין, מבחינת הקהילה היהודית המקומית דאז, שלושת האריות היו סמלו של המלך שהיה הראשון להגן עליהם מפני פוגרומים ואנטישמיות אלימה.