90 דקות הספיקו כדי לספר כמעט את כל הסיפור של ברזיל במונדיאל הזה. מצד אחד, ניצחון מוצדק 1:2 על יפן והעפלה לשלב הבא. מצד שני, הרבה מאוד סימני שאלה לקראת המפגש הקשה שמחכה לה בשמינית הגמר מול נורבגיה או חוף השנהב שייפגשו הערב (20:00, ספורט1).
ברזיל החזיקה בכדור מהרגע הראשון, לחצה, אבל במשך מחצית שלמה נראתה חסרת רעיונות. מצד שני היפנים, כפי שכבר התרגלנו לראות אותם גם בטורניר הנוכחי וגם במונדיאלים הקודמים, הגיעו מוכנים. ממושמעים, טקטיים, מסודרים, ממש מתוכנתים. כל שחקן ידע בדיוק איפה לעמוד, מתי לצאת ללחץ ומתי לסגת, והברזילאים פשוט נראו חסרי אונים וחסרי יכולת כדי לפרוץ את ההגנה היפנית.
ואז גם הגיעה העקיצה. סאנו חטף כדור במרכז המגרש, יצא לריצה נהדרת וסיים בבעיטה מדויקת לפינה, כשקאסמירו - שכבר נשא כרטיס צהוב - נאלץ בעיקר ללוות אותו ולא יכול היה לבצע תיקול אמיתי. הסיום היה מושלם, ופתאום ברזיל מצאה את עצמה בפיגור.
המשחק הזה על אף הנצחון חשף שוב את אחת הבעיות הגדולות של הסלסאו. בעבר, כשברזיל הייתה מסתבכת, היו לה שלושה או ארבעה דריבליסטים ברמה עולמית שיכלו לפרק כל הגנה. היום זה כבר לא המצב. בסגל הנוכחי ויניסיוס הוא השחקן היחיד שמסוגל לייצר משהו משום מקום ולעשות את ההבדל, גם הפציעה של ראפיניה, שאמור היה לחלוק איתו את האחריות והעומס בהתקפה הפכה למשמעותית במיוחד. לברזיל גם אין מספיק את החיבור הקבוצתי שיכול להביא לה פתרונות, בדומה למה שקורה בנבחרת ספרד כשהיא מתקשה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
ברזיל של פעם הייתה מזוהה עם קסם. ברזיל של היום מזוהה הרבה יותר עם כוח, עם פיזיות, עם אגרסיביות, עם שחקני הגנה מצוינים. היא ניצחה כמעט כל מאבק פיזי וכל תיקול מול היפנים, אבל בלי הכישרון הייחודי שהיינו רגילים לראות מהשחקנים שלה היא התקשתה מאוד לפרוץ הגנה צפופה.
אלא שבמחצית השנייה המשחק השתנה. היפנים ירדו נמוך מדי, מוקדם מדי, והזמינו לחץ בלתי פוסק. המצבים התחילו להגיע בזה אחר זה. קאסמירו כבר היה בטוח שהוא משווה כשנגח משני מטרים, אבל הכדור פגע בראשו של שחקן יפני שעמד על קו השער. כמה דקות אחר כך הוא כבר לא החמיץ, וקבע את השוויון שכל כך הגיע לברזיל.
את שער הניצחון כבש מרטינלי, שנכנס כמחליף במקומו של קוניה, אחרי בישול נהדר של ברונו גימראייש, שממשיך להיות מהשחקנים היציבים והטובים של ברזיל בטורניר הזה.
וגם כאן מגיעה נקודה מעניינת לגבי קרלו אנצ'לוטי. לאורך כל הקריירה שלו הוא אימן סגלים עמוסים בכוכבים. הערך הגדול שלו היה תמיד לדעת לנהל אגו, לחבר חדר הלבשה ולאפשר לכישרון לדבר. הוא מעולם לא נחשב למהפכן טקטי בסגנון של פפ גווארדיולה או מאמנים שבונים שיטה שמייצרת יתרון בפני עצמה.
בברזיל הנוכחית, שבה איכות הסגל פחות נוצצת ממה שהכיר בקבוצות שאימן, זה הופך לאתגר גדול בהרבה. לאורך רוב המשחק הוא ספג ביקורת מוצדקת, אבל בסופו של דבר שוב הוכיח את הווינריות שלו. הוא זיהה את הרגע, ביצע את החילוף הנכון, ומרטינלי החזיר לו עם שער הניצחון. לפעמים זה כל ההבדל בין גאון לבין מאמן שסופג ביקורת.
בסופו של דבר, ברזיל הייתה טובה יותר, ניצחה בצדק ונמנעה ממבוכה ענקית. יפן שוב הוכיחה כמה היא קשה, ממושמעת ומאומנת, אבל גם הפעם תיאלץ להמתין לפחות עוד ארבע שנים כדי להשיג ניצחון ראשון אי פעם במשחק נוקאאוט במונדיאל.
עכשיו מחכה לברזיל משוכה אחרת לחלוטין, העוצמות והכשרון הנורבגי או האתלטיות של חוף השנהב. שליטה בכדור ופיזיות בלבד לא בטוח שיספיקו. אם ברזיל לא תמצא מחדש גם את היצירתיות שאפיינה אותה במשך עשרות שנים, בכלל לא בטוח שהיא תהיה הפייבוריטית במפגש הזה.
אגב המשחק הזה שבר את שיא הצפייה בדיגיטל של כאן 11, עם מעל מיליון צפיות רק בדיגיטל, דבר שמלמד כמה ברזיל למרות הכל עדיין נחשבת אטרקטיבית ואהודה בישראל.