אנחנו יודעים שלחץ יכול להפוך בעיטה בדו-קרב פנדלים מפעולה טכנית יחסית פשוטה, שכל שחקן ביצע בהצלחה אלפי פעמים בחייו, לכזו שיכולה לחסל קריירות. ברור וידוע מה קורה במוח של השחקן שלוקח את הפנדל, אבל למה גם בקרב האוהדים שצופים בטלוויזיה אפשר לזהות תופעות של לחץ רציני, כגון ידיים מזיעות, נשימה שנעתקת וגוף בדריכות שיא, כשמולם בחדר הממוזג יש רק גרעינים, פיצה ובירה?
לקראת שלבי הנוקאאוט, שחלקם ככל הנראה יוכרעו מהנקודה הלבנה, אייל דותן - בעל תואר שני בפסיכולוגיה ארגונית, מומחה לפסיכולוגיית ספורט וביצוע ומטפל בחברת NeuroBrave - מסביר למה המוח שלנו לא מבדיל בין שער של היריבה לאיום קיומי.
"אנחנו פוגשים ספורטאים ברמות הגבוהות ביותר שמגיעים למונדיאל או לאולימפיאדה, ופתאום רואים פער עצום בין היכולת המדהימה שלהם באימונים לבין הביצוע בזמן אמת", מסביר דותן. "תחת לחץ קיצוני, הגוף הופך לנוקשה והתנועתיות נפגעת. חמור מכך, המוח פשוט 'ננעל'. במצב כזה, השחקן מאבד את הדיוק בבעיטה, מתקשה לקבל החלטות טקטיות נכונות ולא מסוגל לזכור את האסטרטגיה של המאמן או להקשיב לחבריו לקבוצה".
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
אז למה הלחץ הזה משפיע גם על יושבי הספה בבית?
"אנחנו חייבים לזכור שאוהדים רואים את הקבוצה שלהם כחלק בלתי נפרד מהזהות האישית שלהם. מחקרים מראים שכשהקבוצה מצליחה האוהד מתמלא באופוריה, אבל כשהיא נכשלת, הוא חווה את זה ככישלון אישי לחלוטין ומרגיש את זה ממש בתוך הבטן".
מהי הסיבה העיקרית לכך שאנחנו מרגישים לחץ קיצוני כל כך דווקא בדו-קרב פנדלים?
"כשאני יושב בבית, אין לי שום יכולת להשפיע על המהלכים, על החלטות השופט או על החילופים. ככל שתחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות לגבי התוצאה גבוהות יותר, כך רמת הסטרס עולה".
אפשר להשוות את זה לחשש אחר שאנחנו מרגישים בחיינו?
"זה מנגנון שדומה מאוד לפחד טיסה: המטוס באוויר ואין לנו מה לעשות חוץ מלקוות לטוב. לשחקן על המגרש, אגב, יש אולי חוסר ודאות, אבל יש לו לפחות תחושת שליטה פיזית במצב".
וזה קשור לאבולוציה שלנו כזן?
"המנגנון המרתק ביותר הוא חוסר היכולת של המוח שלנו להבדיל בין דמיון למציאות. מבחינה אבולוציונית, המטרה של סטרס היא להכין את הגוף לאתגר פיזי קיומי, כמו בריחה מטורף. המוח מתרגם את השער של היריבה לסכנה מוחשית ומיידית. פתאום משתחרר קורטיזול (הורמון הלחץ), הדופק מזנק, מופיע קוצר נשימה ויש מתח שרירים גבוה, למרות שאנחנו יושבים בטוחים בבית עם המזגן. בטורניר אינטנסיבי כמו המונדיאל, האוהדים נמצאים בדריכות קבועה לאורך שבועות, מה שיוביל אצל רבים לתשישות מנטלית ופיזית מצטברת בסיום המשחקים".
יש הבדל בין צפייה לבד לצפייה משותפת?
"במידה והצפייה משותפת עם החבר'ה, יש לזה השפעה רבה. המושג המדעי הוא 'הדבקה רגשית'. בדיוק כמו וירוס, כשאנחנו צופים במשחק בחברה ואחד הנוכחים נמצא בלחץ שיא, המוח שלנו קולט את שפת הגוף והאנרגיה שלו, ומדביק אותנו באותו רגש בדיוק, תוך שניות".
אז איך שורדים את הטורניר בלי להישחק?
"ספורטאי העילית שמככבים על הדשא מטופלים באופן קבוע בקליניקות בעזרת מערכות ביופידבק (משוב ביולוגי), המנטרות את מדדי הגוף ומלמדות אותם לשלוט בלחץ בזמן אמת. מסתבר שכיום הכלים הללו כבר לא שמורים רק להם והטכנולוגיה נגישה לכולם. באמצעות חיישנים מתקדמים - כמו אלו של החברה שלנו המשולבים במכשירים לבישים פופולריים דוגמת שעוני גרמין - כל צופה יכול לקבל חיווי מיידי על רמת הסטרס שלו ישירות על הספה. המערכת מזהה מתי הגוף חוצה את הקו האדום ומציעה בזמן אמת פתרונות לוויסות הלחץ, בדיוק כמו הכלים שעומדים לרשות הספורטאים".
ואם הגענו לפנדלים ויש אוהדים שמתקשים להתמודד עם הלחץ, מה עושים?
"יש ארבעה צעדים להורדת הדופק:
1. זהו את הכתפיים התפוסות: מרגישים שהכתפיים שלכם עלו לכיוון האוזניים או שהלסת ננעלה? הגוף זיהה איום ונכנס למצב מגננה אבולוציוני. זה הזמן לעצור.
2. הפעילו את חוק 4/6 (נשימה סרעפתית): בשונה מנשימת חזה קצרה שמגבירה לחץ, נשימה מהבטן מאותתת למוח שיש ביטחון ואין סכנה אמיתית. שאפו אוויר דרך האף במשך ארבע שניות (נפחו את הבטן), ורוקנו אותו לאט דרך פה פתוח במשך שש שניות. חזרו על הפעולה במשך שלוש דקות, לפני המשחק ובמהלכו.
3. התרחקו מה"מדביקים": חברים שלכם לוחצים על הדוושה וצורחים על המסך? זכרו שסטרס הוא מדבק. קחו נשימה, שתו כוס מים ותפסו מרחק קל מהאזור הכי מתוח בחדר כדי לתת לגוף להתאפס.
4. הזכירו למוח פרופורציות: נצלו את ההפסקות כדי להזכיר למוח שלכם את האמת הפשוטה - עם כל האהבה, המתח והזהות, זה בסך הכל משחק כדורגל, ואתם בטוחים לחלוטין בסלון שלכם".