אחרי ההדחה של סקוטלנד מהמונדיאל, היו פרשנים שהסבירו אותה בכך שהבית היה קשה מאוד, עם ברזיל ומרוקו, ושההישג האמיתי של הנבחרת - המייצגת מדינה עם כ-5.5 מיליון תושבים - היה עצם ההעפלה לטורניר ראשון מאז 1998. מנגד, היו כאלה שפשוט לא קיבלו את התירוץ הזה. הדיון הזה רלוונטי מאוד גם למדינות אחרות שרואות עצמן כקטנות, כמו ישראל.
איאן רייט, למשל, קטל בכובעו כפרשן ה-BBC את הסקוטים על מה שהגדיר ככישלון מהדהד בארה"ב 2026. "שתי בעיטות למסגרת בשני משחקים, ואף לא אחת במשחק מול מרוקו? אני מרחם על סקוטלנד ועל האוהדים שלה", פתח חלוץ העבר בנאום נסער. כשמסתכלים על נורבגיה, מדינה באותו גודל, ממוצע הקהל שלהם במגרשים הוא כמה אלפים, בעוד שבסקוטלנד עומדים על ממוצע של 16 אלף איש במשחק... אתה מסתכל על חומרי הגלם שם: נוכחות קהל מדהימה, כישרון, השתתפות ענפה בכדורגל בסיס. מישהו מאכזב את המדינה הזו בקנה מידה עצום. הם חייבים לעשות יותר. מבחינתי, חייב להיות חזון נועז ואמיץ יותר לכדורגל הסקוטי".
רייט האשים בעצם את רשויות הספורט המקומיות, ובראשן התאחדות הכדורגל, שכעת עומדת בפני מצב מוכר: שוב אין כישרונות צעירים שיכולים להחליף את דור השחקנים הטוב ביותר שלהם ב-30 השנים האחרונות. הפרשן האנגלי הזכיר את נורבגיה, גם היא מדינה של כ-5.5 מיליון תושבים, שהופעתה האחרונה בגביע העולם לפני 2026 הייתה ב-1998. אך בניגוד לסקוטלנד, שהגיעה לאמריקה כשהיא מפוחדת מהצל של עצמה, הסקנדינבים הגיעו לטורניר כנבחרת שלא חוששת להכריז שברצונה ללכת הכי רחוק שאפשר.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
מדובר בנבחרת שב-1998 שיחקה כדורגל פיזי של כדורים ארוכים, שיטה שהתבססה על האישיות של המאמן הראשי דאז, הקומוניסט אגיל "דרילו" אולסן. הסגל שלו כלל כמה מאבותיהם של שחקני 2026, כמו אלף אינגה הולאנד, שכמה שנים אחרי אותו טורניר חבק את בנו הרך, ארלינג בראוט.
הבן הזה גדל להיות נשק אימתני, והוא גם הסיבה העיקרית לכך שההתלהבות והציפיות סביב הנבחרת כיום גדולות מאי פעם. הולאנד הוא הנכס היקר ביותר של המדינה מאז הנפט, הסלמון ושיתוף הפעולה המשולש בין איגודי העובדים, המעסיקים והממשלה. הוא אייקון לאומי, וכנראה האזרח המפורסם ביותר שיצא משם מאז הצייר אדוורד מונק.
אבל ההצלחה הנורבגית היא ממש לא רק חלוץ מנצ'סטר סיטי. מדובר בהצלחה של תוכנית, של תכנון, ושל עבודת צוות של כל זרועות הממשלה. השגשוג בכדורגל שם נבנה על מודל שמאפשר לכולם גישה למשחק וממומן מכספי ציבור. הכוכב הגדול הוא התוצאה של השעות הרבות שבילה בחינם במגרש מקורה ציבורי, תחת שרביטו של מאמן נוער שקיבל שכר מסובסד ולא דחף אותו להתמקצעות בשלב מוקדם מדי.
בשנת 2005, כשהיה בערך בן חמש, המועדון המקומי שלו, ברינה FK (הנמצא בבעלות אוהדים על פי החוק הנורבגי), בנה מבנה מקורה ומחומם מעל מגרש חצץ המכונה "Jaerhallen". המגרש הזה הורחב במימון ציבורי כדי להתאים לענפי ספורט נוספים, והופעל על ידי המועדון ובמימון העירייה המקומית. ברינה הציבה בו מאמנים שהשגיחו על ילדים מהעיר, שפשוט באו לשחק עם החברים שלהם בכל ענף אפשרי. הכסף מהנפט שנורבגיה גילתה סמוך לחופיה הושקע על ידי הממשלה בתשתיות ספורטיביות כאלו ברחבי המדינה, ואלו התשתיות ששחקני הנבחרת הנוכחיים גדלו עליהן.
בראיונות לכלי התקשורת, ציין אלף אינגווה ברנטסן, מאמנו הראשון של הולאנד, כי האולם המקורה הזה היה קריטי בגלל מזג האוויר הקשה באזור. המתקן אפשר לילדים להתאמן לאורך כל השנה, והכי חשוב: הוא הושאר פתוח ובחינם לכולם במהלך סופי השבוע. החלוץ הצעיר וקבוצה של כ-20 חברים היו מתאספים בו באופן אורגני כדי לשחק יחד במשך שעות, מעבר למפגשי המועדון המובנים.
פילוסופיית האימון המפורשת של הכדורגל הנורבגי נבנתה כולה סביב שילוב של כמה שיותר ילדים במועדוני ספורט, ולא סביב ניפוי מוקדם בסגנון אקדמיות נוקשות. ברנטסן הצהיר לעתים קרובות שהם לא שמו בעדיפות ראשונה בחירת שחקני עילית בגיל צעיר. מתוך קבוצה של 40 ילדים בשנתון הרלוונטי, כולם התאמנו יחד במשך עשור ללא קשר לרמת המיומנות שלהם. הצוות המקצועי סירב לפצל את הסגל לקבוצות "עילית" ו"מילואים" במהלך השנים המעצבות, כדי למנוע שחיקה או הפיכתם למקצוענים בשלב מוקדם מדי.
הולאנד לא עסק רק בכדורגל כנער; הוא התאמן גם בכדוריד ואתלטיקה קלה. בחורפים היה עושה סקי קרוס-קאנטרי, והפילוסופיה לפיה משחק עם קבוצה בעלת יכולות מעורבות מועיל לכישרון של פעם בדור כמותו, היא נקודת דיון מרכזית בהיסטוריית הפיתוח שלו.
כיוון שהמועדון לא בחר או סינן שחקנים על סמך כישרון טכני או גופני בשלב מוקדם, הכוכב נדרש ללמוד כיצד להסתגל לחבריו. המאמן ציין שמכיוון שהוא לא יכול היה לסמוך על כך שחבריו לקבוצה תמיד יזינו אותו במסירות מושלמות, "האינטליגנציה הטקטית שלו צמחה בצורה אקספוננציאלית". הוא היה צריך ללמוד לאן ומתי לרוץ כדי לגרום לדברים לקרות, מה שחידד ביעילות את המודעות המרחבית שלו לרמה עולמית, פשוט מכיוון שהמשחק סביבו לא היה מלוטש במיוחד.
נחזור על זה שוב: אחד מהשחקנים הטובים בעולם - שניצב בחוד של אחת מהנבחרות הטובות בעולם - גדל במשך עשור במועדון שאפשר לכל מי שרצה לשחק במדיו לעשות זאת בתשלום מינימלי, אם בכלל. כולם בנבחרת קיבלו הדרכה מקצועית אך בסיסית עד גיל 14-15, ואז אלו שהחליטו להמשיך לקריירה מקצועית (והיו טובים מספיק), עשו זאת עם מתקנים ומאמנים ייעודיים לכדורגל עילית.
ומה אנחנו כאן בישראל נגיד? מה נאמר על מערכת טיפוח הכישרונות שלנו? מתי נסתכל על העשייה שלנו לאורך השנים ונבין שאנחנו מדינה של 10 מיליון תושבים, שהייתה מתה להיות סקוטלנד.