הלב השחור של פיפ"א: האטימות בסירוב לאפשר לצרפת לענוד סרטים שחורים

פיפ"א שוב הביכה את עצמה לאחר שסירבה לאפשר לשחקני נבחרת צרפת לענוד סרטים שחורים על הזרוע במשחק נגד נורבגיה, לאות אבל ולכבודה של אמו המנוחה של דידייה דשאן. הארגון גם סירב לבקשה לקיים דקת דומייה לזכרה. בזמן ששחקניו ניצחו את הנורבגים, המאמן קבר את אמו, כארבע שנים אחרי שקבר את אביו. עבור דשאן בן ה-57, מות אמו ג'ינט הוא אירוע קשה. כדי להבין עד כמה, צריך להבין משהו על האיש גם כשחקן וגם כמאמן.

ב-21 בדצמבר 1987, הוא היה בן 19 ואחיו הבכור, פיליפ, בן 22. באותו יום פיליפ היה בדרכו הביתה למפגש משפחתי לכבוד חג המולד, על טיסה 1919 של "אייר ליטוראל" מבריסל לבורדו. המטוס נתקל בערפל כבד ובראות לקויה בעת שהתקרב לנמל התעופה, פגע בעצי אורן גבוהים ביער באייסין (כחמישה קילומטרים לפני מסלול הנחיתה) ועלה באש. כל 16 האנשים שהיו על הסיפון - 13 נוסעים ושלושה אנשי צוות - נספו.

דשאן שהה באותו זמן עם הוריה של חברתו (כיום אשתו), קלוד, כשקיבל את שיחת הטלפון המטלטלת שבישרה לו את החדשות. הוא מיעט לדבר בפומבי על הטרגדיה, אך כשעשה זאת, הבהיר כי האירוע שינה לחלוטין את תפיסת עולמו והשריש בו חוסן עמוק ופרספקטיבה אחרת. בראיון נדיר ציין המאמן כי האסון אילץ אותו "להתבגר ברגע". "החיים יכולים להיות לא הוגנים, הגורל יכול להיות אכזר... אתה חי אחרת, זה מחשל אותך", שיתף.

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

החוסן הזה השפיע רבות על הגישה הפרגמטית והקשוחה המפורסמת שלו, הן כקשר ברמה עולמית והן כמאמן. דבר נוסף שההתרסקות הזו עשתה: הוא הבטיח לעצמו שיהיה הכדורגלן הכי רציני וטוב שהוא יכול להיות, כדי לתת קצת נחת להוריו האבלים. כל חייו המקצועיים הוקדשו להם, מה שהעניק משמעות עמוקה יותר לכל הקריירה שלו. הוא הרבה להסיט את הפוקוס מהקושי האישי שלו על אובדן אחיו אל הוריו, ותמיד הדגיש כי הכאב עבורם היה בלתי נתפס. הטרגדיה קשרה את המשפחה שנותרה יחד בצורה הדוקה.

אחרי שסיים את דרכו על הדשא כאחד מהשחקנים המעוטרים בתולדות צרפת, החל לעבוד על הקווים - וגם בקריירה השנייה שלו המטרה הייתה להביא נחת ורוגע להוריו. "בזכות" אותה טרגדיה, סיפר דשאן שהצליח לשמור בעקביות על פרופורציות בכל הקשור לספורט. הוא רמז לעיתים קרובות כי התהפוכות של משחקי הכדורגל - ניצחונות, הפסדים או ביקורת בתקשורת - מתגמדות לעומת המציאות המוחלטת של טרגדיה אמיתית בחיים. "זה משהו שאתה חי איתו, אתה לעולם לא יכול לשכוח", הסביר.

פיפ"א, ארגון בירוקרטי-שיווקי שלא באמת אכפת לו מחייהם של הכדורגלנים והמאמנים, הייתה יכולה לתת יחס מכבד לאובדן הנוראי הזה. בארגון היו יכולים לספר את הסיפור על קפטן נבחרת צרפת הראשון שהניף את הגביע העולמי, ואחד מהבודדים בהיסטוריה שעשה זאת גם כשחקן וגם כמאמן. במקום זאת, בחרו שם לכפות התעלמות מסיפור המקור של אחד המנהיגים הגדולים בהיסטוריה של הספורט, ומנעו מחניכיו לתת כבוד לאמו של מי שהדריך אותם לזכייה במונדיאל. אולי אם דשאן היה נשיא פיפ"א ולא ג'יאני אינפנטינו, הארגון היה יודע לכבד קצת יותר את הכדורגל, את הכדורגלנים ואת הסיפור שלהם.