הפילוסוף היווני הרקליטוס טבע לפני 2,500 שנה את האמירה שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. גם אם נטבול שוב בנהר שכבר נכנסנו אליו, המים בהכרח לא יהיו אותם מים, וכפי שהם זורמים תמיד, גם אנחנו בני האדם נמצאים בתנועה מתמדת של השתנות.
מכבי תל אביב זכתה אתמול באליפות ה-58 שלה, לכאורה עוד צלחת בסרט נע של הנפות, אבל לא סתם היא חגגה אותה כאילו זו האליפות הראשונה שלה. לצופה מבחוץ היא אולי נראית כמו אותו נהר מוכר, אבל האליפות הזו לא דומה לשום אליפות אחרת של מכבי. מעולם לא הגיעה הקבוצה הזו לסדרת גמר קצרה כל כך, חבולה כל כך ועל תקן אנדרדוגית מובהקת נגד יריבה עשירה ממנה, שעשתה הכל כולל הכל בקיץ 2025 כדי להגיע לרגע המכונן של קיץ 2026 - ולהפוך בו לאלופה.
ולכן, אפשר להתחיל את טור סיכום העונה דווקא מהסוף: האליפות הזו של מכבי תל אביב היא אחת משלוש האליפויות הכי מרשימות בהיסטוריה שלה. הצלחת שהניפה אתמול בהיכל חותמת את העונה המקומית הכי טובה שלה כבר עשרות שנים - אם לא אי פעם - עם דאבל שלאור מה שעשתה הפועל העונה, הפך להכל חוץ מטריוויאלי.
ולפני כל שחקן, זה ההישג של עודד קטש. למעשה, זה אולי הרגע הכי משמעותי וזוהר בקריירת האימון שלו, שכבר ידעה כמה ציוני דרך, ובדרך איטית אבל בטוחה ועקבית מתחילה להתעלות - מפחיד לכתוב את זה - על הקריירה המיתולוגית שלו כשחקן אגדי.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
זו אליפות שחתומה בלעדית על קטש דווקא משום שהיא נלקחה בדרך הכי לא קטשית. הפועל ניצחה אתמול 10:18 באסיסטים, אחרי שבמשחק 3 ניצחה באותה קטגוריה 13:20; ניצחה בריבאונד ובריבאונד התקפה בפרט, הקטגוריה הספציפית שבה מכבי מרבה להצטיין; זרמה, שטפה, הגיעה בדיוק לזריקות הנכונות של השחקנים הנכונים, בהובלת שני עושי משחק אקספולוסיביים ומנוסים (מדר את מיציץ') שקיבלו סוף סוף הזדמנות אמיתית לשחק ביחד, וראו כמה טוב הם עושים את זה.
ובסוף, אותה הפועל עתירת כישרון הפסידה לגרסה הכי פחות שוטפת וזורמת של מכבי אולי מתחילת העונה, כשהיא כבר על האדים הממש אחרונים, כמו מטפס הרים סחוט עם תיק של 100 ק"ג על הגב, שכבר מט ליפול בדיוק כשהפסגה משתקפת מולו. אם מכבי הייתה נופלת גם אתמול, ספק רב מאוד אם הייתה מצליחה לגייס מחדש את תעצומות הנפש, והריאות, כדי לעמוד למשחק 5. אז נכון, גם הפועל הגיעה לסדרה הזו פצועה מאוד, בלי שלושה-ארבעת הזרים המרכזיים שהובילו אותה לאורך כל העונה (כשל בפני עצמו), ועם סגל ישראלי שנזנח לאורך כל העונה ודווקא עכשיו נקרא לדגל.
אבל מכבי הייתה ממש על הקצה של הצוק, נשארה עומדת על קצות האצבעות, ובסוף גם נתנה את האגרוף. היא הייתה על הגחון כבר במשחק 2, כשג'ימי קלארק יצא ב-5 עבירות ואיפה לונדנברג, השחקן ששינה את העונה של מכבי, הסתבך עם 4 משלו, כמה דקות לסיום. זה קרה גם אתמול, בשלל רגעים. וזה קרה, למעשה, בכל בוקר שבו פורסמו הסגלים - והתחוורו ההבדלים ביניהם.
מכבי סחטה עד הטיפה האחרונה לימון בשם וויל ריימן, שב-62 דקות בסדרה עמד על 0 עגול של נקודות. והיא עשתה את אותו הדבר עם זאק הנקינס, סנטר חביב ומוגבל שהפך בדרך-לא-דרך לבאנקר בחמישיית הזרים של קטש, והחזיר עם דקות חשובות ויעילות. ועם ג'ון דיברתלומואו, שהכל כבר נכתב ונאמר עליו - ועדיין לא דמיין שבגיל 35 ישחק בממוצע 25 דקות בסדרת הגמר הכי אינטנסיבית שהייתה כאן, כאחד משלושת מובילי הכדור בסגל, לפרקים כרכז. ויזכיר בפעם המיליון למה אסור לתת לו ללכת.
הפועל שינתה שוב ושוב תוך כדי הסדרה את חמישיית הזרים, וקיבלה את כל ההחלטות הנכונות. הייתה לה את הפריבילגיה לרענן ולתקן, והיא ניצלה אותה עד תומה. קיאנדרה קוק הביא בדיוק את התבלין ההגנתי שהיה חסר בעבודה על הגארדים של מכבי, והרישום של דן אוטורו אתמול היה מדויק והוכיח את עצמו במעט הדקות שקיבל. לכאורה היה מדובר בהימורים, אבל גם ההחלטה של קטש לא להמר ולא לרשום אתמול את לוני ווקר גילמה בתוכה הימור ענק על הרגליים הטחונות עד דק של לונדברג וקלארק. קטש החליט שהוא עושה מה שמונאקו עשתה בסוף עונת היורוליג: רץ עם 8 השחקנים הכשירים שיש לו, עד הסוף הטוב \ הסוף המר. זה נגמר טוב.
ואלו שמות: קלארק הראה שהוא שווה אפילו יותר מהחוזה החדש שחתם עליו. לונדברג, במופע מנהיגותי טיפוסי של קרח בוורידים, הראה שהוא שווה בדיוק את החוזה שהוא דורש, בסדרה מופתית (לפחות ב-85% ממנה). מכבי לא יכולה להרשות לעצמה לתת לו ללכת על פערים כספיים. הורד נתן את הפינאלה המתבקשת לפלייאוף החזרה שלו לכושר המצוין שאיתו פתח את הקנדציה במכבי עם מהלכי קלאץ' גדולים, כמעט בלי מנוחה.
אושיי בריסט סיים סדרה של 2 מ-17 לשלוש, אבל עם משחק 2 בלתי נשכח בהגנה, בכניסות לסל ובריבאונדים, ועם עוד שני משחקים (1 ו-4) מצוינים + שני דאנקים מפלצתיים למזכרת, שנתנו לו פן חדש כסוג של גו-טו-גאי ברגעי מצוקה (והיו כאלה בשפע). עוגן שאי אפשר בלעדיו. אבל בסוף הכל השתקף דרך שני המשחקים האחרונים של סורקין. משחק 3 היה הגרוע בקריירה שלו, כנראה. משחק 4 היה המשך ישיר שלו. סורקין הלך לאיבוד בתוך עצמו, החטיא והחטיא והחטיא. הביטחון נעלם. אוהדי מכבי החסירו פעימה.
הוא כבר התרגל לזרוק ולקלוע שלשות קלאץ' בדיוק כמו זו שקלע אמש - לא חסרות דוגמאות רק העונה. הייתה לו כבר שלשת קלאץ' רק בסדרה הזו, במשחק 2. ועדיין היה צריך אופי מזן מיוחד, סורקיני, כדי לקחת - כמעט בלי לחשוב - את השלשה שהביאה למכבי את האליפות הזו. אחרי 1 מ-13 מהשדה במשחקים 3 ו-4. 'התעסקתי יותר מדי בעצמי, זה שייך לאני הישן', אמר בסוף, בכנות שובת לב ויוצאת דופן. אבל בסוף, זה המצב: עם כל השינויים הטקטונים שעוברים על הכדורסל הישראלי, רומן סורקין ה"ישן והטוב", ששולט בליגה מעמדת הסנטר כבר ארבע שנים רצופות, הוא זה שמביא את התואר כשהוא על השולחן.
בלי להכריז על כך רשמית הלכה הפועל תל אביב העונה אול-אין על מודל מפוקפק שמכבי איימה ליישם לפני שמונה שנים - שתי קבוצות. אחת ליורוליג, אחת לליגה. קבוצת היורוליג של הפועל רשמה העונה הצלחה מפוארת. קבוצת הליגה נכשלה כישלון חרוץ, ואיתה גם הניסוי של עופר ינאי נכשל.
הפועל בשאיפותיה ובתקציבה הנוכחי לא יכולה להוריד ציפיות לגבי זכייה באליפות בצורה מאולצת, כפי שינאי ניסה לעשות כאן לפני כמה שבועות. היא לא יכולה לשדר לישראלים שלה שביורוליג הם מיותרים ואז לקרוא להם בחלק האחרון של העונה ולצפות שהכל יסתדר ויתחבר, והיא גם לא יכולה להרשות לעצמה להופיע לסדרת גמר בלי כל כך הרבה זרים חשובים. והיא צריכה לבוא בטענות קודם כל לעצמה.
מכבי תל אביב נתנה מול הפועל את הגרסה המעודכנת שלה ל"פחות זה יותר", ולמרות הנחיתות התקציבית הברורה, חידדה את ההבדלים בהתארגנות של שני המועדונים לישורת האחרונה. היא הוכיחה שגם בתקציב קטן בהרבה אפשר לבנות תלכיד רזה אבל מנצח שרץ ביחד, אבל באמת ביחד, מתחילת השנה ועד הסוף; 8-9 שחקנים שנכנסים לעמדות שלהם, מקבלים חופש מסוים בתוכן אבל לא שוברים את השורות, לא מנסים להאפיל אחד על השני, ובעיקר נשארים ביחד.
זה רחוק מלהיות מתכון קבוע להצלחה. ההישג האדיר של מכבי (והוא אדיר) מעמעם, אבל ממש לא מוחק, לא יכול למחוק ואסור שימחק את הכישלון הנוסף באירופה, גם מנקודת המבט של האוהדים (אנוכי ביניהם). כדי להגיע רחוק גם ביורוליג, מכבי צריכה בשנה הבאה הרבה, הרבה יותר מזה, ואסור לה להסתנוור מהקונפטי שכיסה אותה אתמול.
היא צריכה עוד גארד מוביל, שני סנטרים בכירים ועוד פורוורד ברמה גבוהה. היא צריכה הרבה, הרבה יותר כישרון. אבל את הביחד שלה, שהוביל אותה אתמול עד לאליפות ה-58, אסור לה לאבד בדרך. למזלה, יש לה את עודד קטש שידאג שזה לא יקרה.