הוארלה של ורדה: כך כבש הכדורגל הישראלי שער ראשון במונדיאל

והעיר תל אביב צהלה ושמחה: הליו וארלה, או ליתר דיוק: הליו סנדרו אוליביירה אלבש וארלה, הוא מהיום המאמי הלאומי.

למי שחדשות השעות הקטנות של הלילה עוד לא הגיעו אליו, נגלה כי הליו הלה כבש שער בדקה ה-62 של ההתמודדות בין כף ורדה לאורוגוואי וסיבך כהוגן את הנבחרת שזכתה במונדיאל פעמיים, שתצטרך ניצחון על ספרד המתאוששת והחזקה ממנה, בכדי להעפיל לשלב הבא.

זאת עוד לפני שהזכרנו את הסיכוי שכף ורדה עצמה, הנבחרת שכולנו הסתלבטנו עליה לפני הטורניר בכל מני וריאציות על "איך זה שכף ורדה עלתה למונדיאל ורק אנחנו עוד מחממים במיקרו מנה מלפני 56 שנים", תנצח את ערב הסעודית (הימור מעט נועז, אבל אחרי שני מחזורים, כבר לא לגמרי מופרך) ותעלה לשלב הנוק אאוט של המונדיאל - מי היה מאמין...?

העניין כמובן אינו טבלת בית ח' לקראת מחזור הנעילה של שלב הבתים ואפילו לא התרפקות על הופעה מרשימה של מדינה שלא היו ממנה ציפיות, בלשון המעטה, אלא החיבוק המיוזע שהעניקה אומה שלמה, לשחקנה של מכבי תל אביב.

אוהדי מכבי כמעט שקפצו הלילה למזרקה בכיכר דיזנגוף, אוהדי הפועל כמעט שקפצו מהגג של עזריאלי, אבל איש לא יכחיש שהכף-ורדאי ששמו לא היה מוכר כמעט - אפילו לחלק מחובבי הכדורגל בישראל, עלה לדרגת רינה מור, טל ברודי ויזהר כהן, פינת עדה יונת, ש"י עגנון ואילן רמון - אנשים ששמו את ישראל על המפה.

אבי עליו השלום אהב לצטט פתגם ערבי-עממי, בתרגום חפשי לעברית, לאמור: "כשהשד רעב, הוא אוכל אפילו זבובים" - משפט שנזכרתי בו בערגה עת מצא וארלה את הרשת, בדקה ה-62 של המשחק מול אורוגוואי.

לרגע היה נדמה לי - ואולי רק דמיינתי - שאני שומע כמה צעקות "ייייששש!" מהדירות הסמוכות שבהן מנסים אנשים, רובם גברים, לחפש לעצמם חיי-לילה ביזאריים במיוחד.

אני לא יודע אם בירם כיאל מכיר את המשפט שנהג אבי לצטט בשפתו, אבל עד לגול של וארלה, הוא היה הדבר הכי קרוב שהיה לכדורגל הישראלי עם המונדיאל הנוכחי: מי שהאזין לפרשנות המשחק שלו אמש (לצד נדב יעקובי) לא יכול היה שלא להתרשם מהעובדה שהאיש עושה ניים-דרופינג לשחקנים ששיחקו אתו בעבר (בעיקר בחמש השנים שעשה בברייטון, חלקן אף בפרמיירליג).

לא תאמינו אפילו כמה שחקנים שיחקו עם כיאל על ציר גלאזגו-ברייטון! זה הזכיר לי סיטואציה ממונדיאל 1982 שבה פנה השדר יורם ארבל אל הפרשן מוטל'ה שפיגלר במשפט: "ראיתי אותך בהפסקה מדבר עם איש שחור שדומה לפלה" - רק כדי לתת לכובש השער היחיד של ישראל במונדיאל להעלות באוב זיכרונות מחמש דקות התהילה שלו ליד הכדורגלן הגדול בהיסטוריה (לשעתו), באחד המיזמים הכי הזויים בתולדות הכדורגל: קבוצת הכוכבים "קוסמוס ניו יורק".

יש משהו מכמיר לב ברצון של ישראל להשתייך, לזכות בחיבוק חם מהגויים אשר לא ידעונו - ובה בעת, אם אפשר, גם לתקוע אצבע בעינם. הסנטימנט הזה הופך כל אירוויזיון למשימה לאומית ואת ההצבעה באותה תחרות זמר זניחה למבחן אנטי-אנטישמי, בפרץ רגשות שמגדיר מחדש את המושג "פרובינציאליות".

הרגש הזה הוא שהופך כל משחק של דני אבדיה לאירוויזיון - וכל כוכב עבר שמשבח אותו, מתקרב לקריאת רחוב על שמו. הדרייב הזה הוא שעשה ממכבי תל אביב בכדורסל אימפריה שאפילו עשרות המיליונים של עופר ינאי בהפועל תל אביב, לא מסוגלים לערער את יסודותיה. מה הפלא שאוהדיה אימצו את הסיסמה (שהיא עוד יותר פרובינציאלית בעיני): "מייצגים את הפועל ולא את ישראל"...?

מאחר שהמונדיאל הזה מאפשר לנו מעט מאוד חיבורים לכוכבים (מסי שם פעם פתק בכותל!), ניסו רבים מאיתנו להתקרב אליו דרך הסנטימנט השלילי: למשל שמחה לאדה של טורקיה של ארדואן או קטאר - הספונסרית של חמאס ולשכות של ראשי ממשלה ברחבי העולם (בלי שמות), או טוניסיה - מפתחת הפרי האהוב עלי: פריקסה!.

כן נרשמו רגשות מעורבים בקשר לאיראן (מצד אחד בלוס אנג'לס שורקים בוז בהמנון, מצד שני רק זה חסר לנו - הצלחה איראנית מהים בהורמוז ועד לדשא באל-איי) ואימה מההצלחה המצרית המפתיעה, שהחזירה את כולנו ל-6 באוקטובר (לא "הזה", ההוא - כשהגול של מוטל'ה עוד היה טרי-יחסית!). אוי ואבוי לנו אם הם יצלחו את שלב הבתים ותעלת סואץ.

קשה לדעת מה כבר עדיף - שנבחרת ישראל תעפיל למונדיאל, בתקווה להיות קורסאו כפי שנראתה מול אקוודור, אבל תגמור כמו קורסאו כפי שנראתה מול גרמניה, או אולי לשמור מרחק מאירוע שבעליל גדול עלינו, מכל בחינה שהיא - עוד לפני ההפגנות הפרו-פלסטיניות?

מאחר שהמצב הנפשי שלי בעקבות הפסקה האחרונה הוא מעורער - עד כדי כך שיש סיכוי שאוכל הלילה אכילה רגשית מול המשחק המסקרן בין נורבגיה לסנגל (03:00, למקרה שפוטרתם היום) - מוטב שאעצור כאן, מתרפק על החיבוק שכפיתי על הליו וארלה, כפרה עליו נשמה של ברבור, שאך כבש - ושלף כיפה נוסח איתי שכטר בשעתו כדי להודות לקדוש ברוך הוא.

טוב נו, לא באמת, אבל תגידו מה שתגידו: הוא משלנו, הוא מליגת העל הישראלית - והוא כבש על הבמה המרכזית, נוכח עולם שהופך מיום ליום מקום קשוח יותר לישראל ולישראלים. איך אומרים בכף-ורדאית "שאגת הארי"?