אחרי כמעט כל משחק במונדיאל אני מוצא את עצמי עושה את אותו הדבר: מחפש אוהדים מעניינים עם סיפורים שווים. לפעמים אלה אוהדים מחופשים. לפעמים כאלה שנסעו אלפי קילומטרים. לפעמים כאלה שבאו עם סיפור מיוחד. אבל אחרי הניצחון 0:4 של ספרד על סעודיה באטלנטה, קרה משהו אחר לגמרי. האוהדים מצאו אותי.
ככל שהתקדמתי במסדרונות האצטדיון, יותר ויותר אנשים הבחינו במיקרופון הכחול. הם לא היו ישראלים בהכרח, אבל הם ידעו בדיוק איזו שפה כתובה עליו: "עברית! עברית!", קרא לעברי אחד מהם. וכך התחיל אחד ממפגשי האוהדים המיוחדים ביותר שחוויתי בטורניר. הראשונים היו משפחה יהודית ממיאמי. ליתר דיוק, אבא ושלושה בנים, שבאו למשחק כמתנת יום האב.
האב, יצחק על גבע, סיפר כי שיחק בעבר בהפועל תל אביב ובנבחרת הנוער של ישראל, לפני שעבר לארצות הברית לפני עשרות שנים. אבל מי שמשך את תשומת הלב היה דווקא אחד הבנים על גבו התנוססה חולצה שלא רואים בכל יום במונדיאל: לא מסי, לא ימאל, לא רונאלדו. הבאבא סאלי.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
רבי ישראל אבוחצירא, מהדמויות הנערצות ביותר בקרב יהדות מרוקו ובכלל, מצא את דרכו לאצטדיון באטלנטה, על חולצת אוהד שהגיע לראות את ספרד: "אנחנו מרוקאים", הסבירו בני המשפחה בגאווה. הם אמנם הגיעו לצפות בספרד, אבל השיחה גלשה מהר מאוד למקום אחר לגמרי. אוסקר גלוך. אקראי משהו, הא?
בעוד אלפי אוהדים ספרדים חגגו את השער הראשון של לאמין ימאל במונדיאל, אחד הבנים כבר חשב קדימה. "היום ראינו את ימאל", הוא אמר, "עוד ארבע שנים נראה את גלוך פה (כלומר במונדיאל הבא..)".
האמירה הזאת אולי נשמעת תמימה מדי, אבל היא סיפרה הרבה על מצב הרוח של המשפחה כולה. מצד אחד אמריקאים לכל דבר, מצד שני קשורים לישראל, לכדורגל הישראלי ולתקווה לראות יום אחד את הנבחרת בכדורגל העולמי הגדול מכולם. הם לא ניסו להסתיר את זה. על הצוואר מגן דוד: "אנחנו יהודים וזה דבר ראשון", אמר אחד מהם. "אנחנו לא מתביישים. אנחנו חזקים". וכשנפרדנו, הם סיכמו את השיחה במשפט שאי אפשר לטעות במשמעותו: "עם ישראל חי".
כמה דקות לאחר מכן פגשתי קבוצה אחרת לחלוטין. לא ישראלים לשעבר, לא יוצאי מיאמי אלא בני משפחות יהודיות שמוצאן בוונצואלה, וכיום חיים בערים שונות ברחבי ארצות הברית, גם הם זיהו מיד את העברית על המיקרופון. גם הם רצו לדבר. חיים, אחד מהם, היה לבוש מכף רגל ועד ראש בצבעי ספרד. פאה אדומה-צהובה, צעיף אדום צהוב של סםרד וצבעי הנבחרת על פניו.
לידו עמדו יעקב, ומשה הצעיר, כולם עדיין תחת הרושם של הרביעייה הספרדית: הנושא הראשון שעלה היה, איך לא, לאמין ימאל. הכוכב הצעיר של ספרד הוא דמות מורכבת עבור לא מעט ישראלים ויהודים ברחבי העולם. הערצה לכישרון, לצד אי-נוחות מהתבטאויות ועמדות שמחוץ למגרש בעד פלסטין ונגד ישראל. חיים ניסח את זה בפשטות: "אני מעריץ את הדרך שבה הוא משחק", אמר. "אני נהנה מהיופי של המשחק. את הדברים שהוא עושה מחוץ למגרש אני פחות אוהב. אבל כשחקן? פשוט ליהנות ממנו".
אחר כך עברנו לדבר על סיכויי הזכייה. האם ספרד יכולה ללכת עד הסוף ביכולת הזו של ה-0:4? "100 אחוז", קבע אחד חיים. אבל עוד לפני שסיים, חברו יעקב לבוש גם הוא בצבעי ספרד התפרץ בצעקה הפוכה לחלוטין: "ארגנטינה! מסי!" וכך, במסדרון באטלנטה, דקות אחרי שריקת הסיום, התפתח ויכוח כדורגל קטן שהרגיש כאילו נלקח מבר שכונתי בתל אביב, במיאמי או בקראקס.
בסופו של דבר, זו אולי הייתה התזכורת היפה ביותר למה שהמונדיאל יודע לעשות: ספרדים חגגו ביציעים. סעודים ניסו לעכל את התבוסה, עשרות אלפי אוהדים עשו את דרכם החוצה. ובתוך כל ההמולה הזאת, דווקא המיקרופון בעברית משך אליו שוב ושוב יהודים, ישראלים לשעבר ובני קהילות יהודיות מרחבי העולם.
כולם, בדרך כזו או אחרת, הרגישו בבית כשהם שמעו עברית בלב המונדיאל.