גדלתי בשנות ה-90. הימים היו ימי דור התקווה. "דור שלום דורש שלום", צעקנו ברחובות, באמונה תמימה שהעולם שמסביבנו עומד להשתנות, שהרובים יונחו בצד והאיבה תתפוגג. כילד, החלומות שלי קיבלו צורה גיאומטרית ברורה של מגרש כדורגל. הייתי משוכנע שהמונדיאל הוא-הוא שדה הקרב העולמי האמיתי. דמיינתי עולם שבו במקום שאנשים ייהרגו בחפירות ובחזיתות, המלחמות כולן יוכרעו על ידי שערים, מהלכים קבוצתיים והארכות. פנטזיה קטנה של ילד שחיפש שקט במזרח התיכון, ולא הבין למה כל הכרעה בינלאומית לא יכולה להיקבע לפי מספר כדורים ברשת.
בתוך הפנטזיה הזו, נבחרת ברזיל הייתה משהו מיוחד. זו לא הייתה האהבה הראשונה שלי, אבל היא הייתה האהבה השנייה המושלמת, המחזרת הרשמית. זו שאי אפשר שלא לחזור אליה, וכזו שגורמת לך לחייך כל פעם מחדש כשהיא רוקדת על הדשא. יותר משאהבתי אותה, קינאתי בה. קינאתי בתחושה שברזיל מציגה לעולם כדורגל שכולו חופש ושמחת חיים טהורה. אנחנו כאן, במציאות המורכבת שלנו, התפללנו לשלום, החזקנו אצבעות ונשאנו עיניים בדאגה, והם? הם פשוט רקדו על הדשא וביציעים.
איך כל זה קשור להיום? הקשר ישיר וכואב. אנחנו מתבוססים בבוץ (או כל מילה פחות כעדינה שתרצו) שלנו בלופים, ובעולם הכדורגל, ברזיל איבדה זהות וכיוון. ברזיל לקחה את המונדיאל ב-1994 כי רומאריו ובבטו רקדו על הדשא בארצות הברית. היא לקחה את הגביע ב-2002 כי רונאלדיניו הצטרף לרונאלדו והחזיר את שמחת החיים לנבחרת, את הריקודים ואת החיוך.
אבל מאז - משהו נשבר.
ב-20 השנים האחרונות, כל מי שראה את ברזיל במונדיאל קיבל נבחרת אחרת. נבחרת שלא רוקדת, כזו שהלחץ המטורף מכריע אותה כל פעם מחדש. זה התחיל בקאקה, נמשך בניימאר, והסתיים בויניסיוס ג'וניור. הלחץ פשוט חנק אותם והם קרסו ברגע האמת. ברזיל לא רקדה על הדשא, אפילו לא במונדיאל הביתי לפני 12 שנה; היא הייתה עסוקה מדי בתקשורת, ברשתות החברתיות, במי מוזמן ומי לא ובמה שכתוב על כל אחד מהמזמינים והמוזמנים בתקשורת העולמית.
ואז הגיע מתאוס קוניה.
בואו נודה על האמת: קוניה הוא לא הכוכב הכי גדול על הלוח. הוא לא הבועט הכי עוצמתי, ולא מחזיק בדריבל הכי וירטואוזי בסגל הברזילאי. אבל קוניה הוא האיש שמביא את הנשמה. הוא האיש שיכול להחזיר את החיוך והכיף, ובעיקר - הוא יהיה שם בדיוק כשברזיל תצטרך אותו. אה כן, והוא גם מבין היטב מבפנים. איך עובד לופ אינסופי של אי הצלחות
העונה במנצ'סטר יונייטד, עוד מערכת שקורסת מדי שנה תחת עומס ציפיות, קוניה היה בדיוק האיש הזה. בכל משחק מחדש הוא גרם לקהל באולד טראפורד להתאהב בו, לא כי הוא השחקן הכי טוב על הגלובוס, אלא כי הוא נותן את הכל על המגרש ורואים עליו שהוא מתרגש כל פעם מחדש כמו ילד שעולה לשחק בפעם הראשונה בשכונה. ובסוף, על העבודה הקשה הזו, הוא מתוגמל בשערים מכריעים.
10 שערים היו לו העונה במדי השדים האדומים, והם לא סתם שערים לסטטיסטיקה - אלו שערים שהגיעו בדיוק ברגעים הנכונים, כאלה שמעידים עליו שהוא שחקן של מאני טיים ואחד שנמצא שם בדיוק כשהקבוצה צריכה מישהו שיגרור אותה קדימה.
אבל יותר מהכל, ביונייטד הוא החזיר את הכיף. את הריקודים. אין כמעט אוהד של מנצ'סטר יונייטד שלא מצא את עצמו העונה קופץ ורוקד יחד עם קוניה אחרי שער. הוא סוחף, האנרגיה שלו מדבקת, והוא מזכיר לכולם למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה מלכתחילה.
כאן בדיוק נמצא המפתח, והוא עובר דרך הקונפליקט הפנימי של הכוכב הכי גדול של הסלסאו, ויניסיוס ג'וניור. ויני הוא פנומן, אבל הוא גם שחקן שחי על סף פיצוץ. הוא מגיע לנבחרת כשהוא סוחב על הגב את כל המלחמות של ריאל מדריד - העימותים עם שופטים, הריבים עם הקהל היריב, והתחושה התמידית שכל העולם נגדו. האמוציות שלו, שהיו אמורות להיות הדלק של ברזיל, הופכות לעיתים קרובות מדי לאנרגיה שלילית וכבדה שחונקת אותו בטורנירים הגדולים.
כדי שברזיל תגיע רחוק, ויניסיוס יצטרך לשים את האגו העצום שלו בצד, להפסיק לנהל את המלחמות של העולם, לשחרר ולהתמסר לשמחה. להידבק בשמחה הטהורה ובקצב הריקוד שקוניה מביא איתו מהבית. הוא צריך להחליף את הכעס מהתקשורת בחיוך של השכונה. רק כשהלחץ והמלחמות יתחלפו בקצב, וכששאר השחקנים יצטרפו אליהם ויחזרו לרקוד על המגרש כמו שהם יודעים לעשות הכי טוב בעולם, ברזיל תוכל להפסיק לפחד ולחלום באמת על הזכייה השישית שלה במונדיאל.