בתום מסיבת העיתונאים של מאמן נבחרת ספרד לואיס דה לה פואנטה, כאן באטלנטה, התפנו שני כתבי כדורגל בכירים לשיחה עם וואלה. מצד אחד ג'ורדי גיל טארס, כתב היומון "ספורט" מברצלונה, אחד מכלי התקשורת המזוהים ביותר עם ברצלונה ועם הכדורגל הקטלאני. מן הצד השני מיגל אנחל טוריביו מ"מארקה", גוף תקשורת שלא גם תחנת רדיו פופולארית המזוהה במשך שנים עם מדריד ועם הכדורגל של בירת ספרד.
הנושא הראשון היה כמובן השם שכל ספרד מדברת עליו: לאמין ימאל. לכן שאלתי את שניהם: "המאמן אומר שהוא בסדר. האם זה האיש שיחולל את השינוי עבור ספרד?" טארס לא היסס: לדבריו, ימאל הוא כבר עכשיו אחד השחקנים הטובים בעולם. "הוא שחקן יוצא דופן", אמר. "ראינו את זה גם במשחק האחרון מול כף ורדה ב-20 הדקות ששיחק. הוא מסוגל לשנות משחק כמעט לבדו. מבחינתי הוא הכוכב הגדול של ספרד, מועמד לכדור הזהב, ושחקן שיכול להוביל את הנבחרת בשנים הקרובות".
אצל טוריביו הטון היה מעט שונה. הוא אמנם הסכים לחלוטין לגבי הכישרון, אך הדגיש דווקא את הסכנה: "לאמין רואה את אמבפה, הולאנד, מסי וויניסיוס", הסביר. "הוא רוצה להוכיח שהוא ברמה שלהם. אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה. הוא צריך לשחק יותר עם הראש מאשר עם הלב. אסור לו להעמיס על עצמו יותר מדי. ספרד צריכה אותו בשלבי הנוקאאוט, לא רק במשחק הבא".
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
שתי התשובות הללו מספרות לא מעט על שתי הערים הגדולות של ספרד. בברצלונה רואים בימאל את ממשיך הדרך. במדריד מסתכלים גם על האחריות ועל המחיר שעלול להיות להתרגשות היתר. משם עברתי לסוגיה השנייה, שנגעה לאווירה סביב הנבחרת אחרי התיקו המאכזב במשחק הפתיחה. האם יש לחץ?
טארס טען שלא באמת. לדבריו, הלחץ קיים בעיקר בתקשורת ובקרב האוהדים. "השחקנים בטוחים בעצמם", אמר. "הם אלופי אירופה, הם מכירים את עצמם, והמאמן מאמין בהם מאוד. הלחץ והדאגה נמצאים הרבה יותר מחוץ למחנה מאשר בתוכו". טוריביו, לעומת זאת, סיפק תמונה מעט אחרת: לדבריו, הנבחרת אמנם לא נמצאת במשבר, אך בהחלט מרגישה את גודל האכזבה. "יש להם רצון גדול להשתיק את הביקורת ולהפריך את האכזבה שקיימת בקרב הציבור ובתקשורת", אמר. "הם יודעים שלא שיחקו כפי שציפו מהם ורוצים להוכיח שהביקורת הייתה מוקדמת מדי".
גם כאן, ההבדל מעניין. שניהם מתארים נבחרת רגועה יחסית, אך בעוד הברצלונאי מדגיש את הביטחון העצמי, העיתונאי ממדריד מדגיש את הרצון להגיב ולהחזיר לעצמם את אמון הציבור. לאחר שתי השאלות המשותפות, עברתי לדברים שבנפשם ממש, כל אחד והנושא שקרוב יותר לעולמו.
את טארס שאלתי על ליאו מסי: בגיל 39, הוא ממשיך לככב ולספק רגעים בלתי נתפסים. שאלתי עד כמה בברצלונה עדיין מתגעגעים אליו? התשובה הייתה כמעט רגשית: לדבריו, מסי תמיד יהיה חלק מברצלונה. "ברור שמתגעגעים אליו", אמר. "התגעגעו אליו מהרגע שעזב וימשיכו להתגעגע אליו. הוא לא עוד שחקן גדול. הוא סמל. אני חושב שעדיין קיימת תקווה שבשלב כלשהו ייערך עבורו אירוע פרידה או מחווה שתהיה ראויה למה שהוא נתן למועדון ולעיר". בדבריו היה אפשר לחוש לא רק הערכה מקצועית אלא גם געגוע אמיתי. מבחינת רבים בברצלונה, מסי איננו רק הכדורגלן הגדול בתולדות המועדון - הוא חלק מהזהות שלו.
מנגד, את טוריביו שאלתי על הסיפור שמעסיק בימים אלה את מדריד: ז'וזה מוריניו. האם האיש שכבר עמד על הקווים בברנבאו יכול להיות המושיע של ריאל מדריד? טוריביו השיב בזהירות: "הדעות ממש חלוקות", אמר. "יש כאלה שמאמינים שנראה שוב את מוריניו של הקדנציה הראשונה. אחרים חושבים שהוא כבר איבד חלק גדול מהכוח שלו. ויש גם כאלה שלא מאמינים שהוא יצליח בכלל". עם זאת, הוא הוסיף נקודה מעניינת: "יש אנשים שחושבים שחדר ההלבשה הזה זקוק בדיוק למה שמוריניו מביא - אינטנסיביות, משמעת וסדר. אבל בריאל מדריד אי אפשר לדעת שום דבר עד שהכדור מתחיל להתגלגל".
בסופו של דבר, למרות ההבדלים, שני העיתונאים הגיעו לאותה מסקנה. בין אם מדובר בימאל, במסי, במוריניו או בלחץ הציבורי - כל הדיונים הללו יהפכו לפחות חשובים אם ספרד לא תעשה את העבודה על כר הדשא. וכעת, כשברקע עדיין מהדהדות השאלות והציפיות, גם טארס וגם טוריביו רוצים לראות דבר אחד בלבד: ניצחון ראשון של ספרד במונדיאל הזה, על חשבונה של סעודיה.