"הפסקות השתייה", שנכנסו לחיינו כאוהדי כדורגל, כנראה כאן כדי להישאר. בואו נהיה כנים רגע עם עצמנו - הן הפכו את הכדורגל ממשחק של שתי מחציות לכזה של ארבעה רבעים. ועשו את זה, כביכול, מתוך "דאגה לשחקנים".
העניין הוא שאף אחד לא באמת חושב שמישהו דואג להם. אפילו השחקנים עצמם לא מאמינים בזה. "הפסקות השתייה הן עניין מעניין", אמר קפטן נבחרת הולנד, וירג'יל ואן דייק. "צפיתי כמעט בכל המשחקים עד היום, ובכל פעם שיוצאים לפרסומות זה לא ממש משהו שאני אוהב. אני חושב שגם עבור הצופים הנייטרליים בטלוויזיה זה לא נהדר".
מאמנו לשעבר בליברפול, יורגן קלופ, היה אפילו בוטה יותר. "הכדורגל מוחזק כבן ערובה על ידי מנהלים במשרדים ממוזגים", אמר המאמן כחלק מהפרשנות שלו למונדיאל בערוץ טלוויזיה גרמני. "ההפסקות הללו נמכרו לנו כמשהו למען בריאות השחקנים, חרב אצילה נגד החום. אבל המציאות? זה לא יותר ממהלך שנבנה עבור הספונסרים".
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
הספונסרים, שמשלמים מאות מיליוני יורו כדי להיות מזוהים עם גביע העולם, לא מסתפקים רק בזיהוי. הם רוצים חשיפה והשפעה, ופיפ"א, כך נראה, נתנה להם את זה. כעת, נותני החסות הללו ידרשו זאת גם בליגת האלופות ובמפעלים אחרים. למה? כי אם ארגון אחד אישר, למה שאופ"א תסרב? למה שהפרמיירליג תתנגד? נפתח כאן פתח לשינוי מהותי באופי המשחק ובאופן שבו הוא משוחק, רק כדי להכניס עוד זמן אוויר לגופים חיצוניים.
עכשיו ודאי תאמרו: "כולה שש דקות תוספת זמן בשביל עוד כסף? זה שווה את זה". העניין הוא שזה לא "כולה". מדובר בתוספת של יותר מ-6% לכל התמודדות, שגם כך, בגלל ה-VAR ועניינים אחרים, הפכה לאירוע שארוך בהרבה מ-90 דקות. אנחנו מדברים על מצב שבו בגלל שיקולים מסחריים, מפגש כדורגל - כולל הפסקת המחצית, הפסקות השתייה ותוספות הזמן - הופך אט-אט לאירוע של כמעט 120 דקות במינימום.
ההפסקות הללו גם משפיעות באופן ישיר ומוחשי על כר הדשא. אחד הסיפורים של הטורניר הלך ונרקם כשקורסאו מצאה שוויון היסטורי מול גרמניה וממש הלחיצה את המאנשאפט. אבל אז, הפסקת "רבע המשחק" שינתה לחלוטין את המומנטום, והמפגש נגמר ב-7:1. לעולם לא נדע אם עצירת השתייה היא שגרמה למפנה הזה, אבל זה בטח לא עזר לנבחרת הקטנה. במשך יותר מ-160 שנה, כדורגל הוא ענף של מומנטומים. אין בו הפסקות יזומות או פסק זמן. את אלה תשאירו לכדורסל ולפוטבול. זהו משחק זורם שלא אמורים לעצור, בטח לא בשביל מקבץ פרסומות.
אוהדי הכדורגל ספגו וקיבלו כבר הרבה מאוד שינויים. מגדילים את הטורנירים וממלאים את לוח השנה בהתמודדויות מדי יום. התוכן הוא אינסופי - ולעיתים גם יקר מאוד. תחושת האירוע מדוללת כי פשוט אין זמן לעכל, לחשוב או אפילו להשתוקק למשחק הבא. לקחו עוד מאות מפגשים ודחסו אותם לתוך הלו"ז. משחקים משבת לשבת, וגם בכל יום באמצע השבוע. במקביל, השלמנו גם עם המסחור האגרסיבי של כל אינץ' במגרש, ונראה שכל חוט בכל חולצה הוא חסות.
ספגנו את העובדה שכל שמחה ספונטנית צריכה לחכות עד ששופטי המסך יחליטו אם מותר לחגוג או לא. עברנו מונדיאל בנובמבר, ונעבור עוד אחד כזה בקרוב. קיבלנו אפילו "פרס שלום" על שם פיפ"א, והתרגלנו לכך שנשיא הארגון אומר לנו "Chill" על טורניר שתוקף בחמת זעם את ארנקי האוהדים. אפילו עם השחיתות הברורה לכל השלמנו בכניעה, וגם עם מכבסות התדמית בחסות הענף התמודדנו.
סבבה, הבנו, אנחנו על זה. כעת, התקווה חייבת להיות שהתרמית הספציפית הזו - מקבצי פרסומות במסווה של עצירות להתרעננות - לא תחלחל לליגות המועדונים או לטורנירים הבינלאומיים האחרים. אך גם אם התופעה לא תהפוך לשריד מהטורניר הנוכחי, תמיד תהיה מזימה אחרת; עוד דולר שצריך להרוויח, עוד חתיכה ממהות המשחק שתיחתך ותימכר לכל המרבה במחיר. אי אפשר לצמוח לעד, זה לא טבעי - אבל זה בדיוק מה שהשותפים המסחריים מחפשים. ואם הם יקבלו בקביעות את חלוקת 90 הדקות לרבעים, בקרוב נקבל הפסקות פרסומות לפני פנדל, ועצירה אחרי כל שער כדי לחגוג את הכיבוש "בחסות". לשם אנחנו הולכים.