מאיה, חלא ואדם תמיד ידעו שבכל פעם שאביהם, סגן אלוף עלים עבדאללה ז"ל, יושב מול הטלוויזיה בזמן משחק של ריאל מדריד - אסור להפריע. בכל זאת, הוא היה אחד האוהדים הגדולים ביותר של הבלאנקוס בצה"ל, והוא הדביק באהבה הזו גם את ילדיו. "כולנו חולים על ריאל בבית", מספרת מאיה, "אבל אם הם היו מפסידים, לא היינו מדברים על זה. היינו נותנים לו את הזמן להתאושש".
קבוצת הפאר הספרדית הייתה התשוקה של סא"ל עבדאללה, והיא שזורה גם בזיכרונות הכי טובים של בנותיו ובנו. "הייתי ילדה של אבא, ממש מפונקת", היא נזכרת. "הוא פינק אותי ואותנו בכלל. טסנו יחד לצפות במשחק בסנטיאגו ברנבאו, ואני הייתי במפגש נגד סלטה ויגו. גם חלא ואדם טסו למשחקים, אפילו לקלאסיקו. ב-2024, אחרי שאבא נהרג, נסענו לעוד משחק בליגת האלופות בבירת ספרד עם תמונה שלו ודגלים של ישראל ושל העדה הדרוזית". לצערם של השלושה, האבטחה באצטדיון לא אפשרה להם להניף את התמונה והדגלים. עם זאת, הם מקווים שבמסגרת המסע שלהם עם עמותת "הגשמת חלום", הם יוכלו להניף את דגל ישראל, דגל העדה ואת התמונה של אביהם במונדיאל 2026 בארצות הברית.
העמותה מטיסה השנה ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים, וכן ממשפחות שכולות, כמשלחת לגביע העולם. מאחורי המפעל עומד גילעד סולטר, שייסד את הארגון ב-2012. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, "הגשמת חלום" הרחיבה את פעילותה גם ליתומי המלחמה, וצוות המתנדבים שלה פועל כדי להעניק מעטפת חמה למשפחות הנופלים.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
עלים נולד ב-1982 ביאנוח-ג'ת למשפחה דרוזית-ישראלית, ושימש בתפקידו האחרון כסגן מפקד חטיבה 300 של אוגדה 91 - במסגרתו שמר על הגבול כשביתו ומשפחתו, תרתי משמע, מאחורי גבו. ב-9 באוקטובר 2023 הוא נפל בחזית הלבנונית בחילופי אש. "האירוע שבו הוא נהרג קרה בשלוש בצהריים", מספרות הבנות. "ב-14:30 התקשרנו אליו בשיחת וידאו כי הרגשנו שמשהו קורה. הוא ענה ועשה את מה שהוא תמיד עשה - נתן לנו הרגשת ביטחון שהכל יהיה בסדר. הוא אמר: 'יש לי חיילת בג'יפ, אז לא יקרה כלום'. הוא דאג לחיילים שלו כמו לנו. המילים האחרונות שלו היו 'אני שומר עליכן'. אנחנו חיים בגזרה שלו והוא תמיד אמר: 'אני הגבול, אני שומר על המשפחה ועל כל הגזרה. המשימה שלי ברורה'".
חצי שעה בלבד לאחר אותה שיחה, הוא נפל ליד אדמית בקרב מול מחבלים שחדרו מלבנון, כשהוא בולם בגופו את אלו שאיימו על משפחתו וכפרו. מבחינת ילדיו, הטיסה לארצות הברית היא סגירת מעגל של ממש. "אבא היה חולה כדורגל", הן מוסיפות. "מדי שבוע הוא היה משחק עם הגברים בכפר בתור שוער. למעשה, הוא המשיך לשחק עם חברים עד הנפילה. את המונדיאל הקודם ב-2022 הוא התקשה לראות איתנו, כי התפקיד שאב אותו 24/7, והוא הבטיח לנו: 'למונדיאל בארה"ב אני אקח אתכם'. הוא ממש תכנן את זה. הוא הכי אהב את נבחרת קרואטיה ורצה להגיע למשחקים שלה".
מה המשמעות של המסע הזה עבורכם?
"חלמנו על זה", משיבה מאיה. "חלמנו על זה יחד. אנחנו נטוס עם אנשים שחוו דברים דומים לשלנו. כבר הכרנו את המארגנים, המדריכים והחניכים ונוצר חיבור מדהים. זה ממש עוזר, כי הכאב לא מפסיק אף פעם, אבל אפשר להקל עליו באמצעות שיח. הם גם הסכימו שניקח את הדגלים שלנו ואת התמונה של אבא. במדריד לא הרשו לנו, אבל אנחנו מקווים להניף אותם ביציעים בשלב הבא".