חכמים בלילה: האם המונדיאל הזה עוד ייזכר כגדול בכל הזמנים?

הארי קיין כבש אמש שני שערים, בניצחון המרשים של נבחרת אנגליה על קרואטיה, שיחזור של חצי-הגמר ב-2018.

יכול להיות שלא היינו פותחים בכך את סיכום השבוע הראשון למונדיאל, אלמלא אפשר היה להוסיף לרשימה הזאת גם את קיליאן אמבפה עם צמד, שהפך אותו לכובש המוביל של נבחרת צרפת בכל הזמנים (נתון מדהים בהתחשב בגילו ובעובדה שאם לא תחול תפנית לרעה בקריירה שלו, יש לו עוד שני טורנירים, מעבר לזה, כדי לשפר את ההישג כל שיעמוד לדורות).

לא היינו פותחים אפילו עם אמבפה, אלמלא ניתן היה להמשיך ממנו ישירות אל ארלינג האלנד הנורווגי, שאף הוא התכבד בצמד (ובישול) בניצחון המרשים של נבחרתו על עיראק - ואפשר שהיינו דוחים אפילו את שלישיית הכוכבים הזאת, שזהרה באור נגוהות על מחזור הפתיחה של המונדיאל, אלמלא עוד שלישייה, מטורפת, כי אין מילה אחרת - זו שנולדה לאחד בשם ליונל מסי והפכה אותו לשיאן (ביחד עם מירוסלב קלוזה הגרמני, עניין של זמן) הכיבושים במונדיאל בכל הזמנים.

נמאס לכם כבר לשמוע על מסי? עופו מפה מהר ואל תחזרו, כי אפילו אני, שתמיד ביכרתי את רונאלדו (בכל זאת לבש את המדים היפים ביותר בעולם הכדורגל, אלה של מנצ'סטר יונייטד, בעוד מסי מסתפק באופנת-בארסה, הפוקס של הכדורגל העולמי) בשנים שבהן ניתן היה עדיין להשוות בין השניים, מודה שהוויכוח הזה שליווה את עשרים השנים האחרונות בכדורגל העולמי, מתקרב להכרעה.

כן, אני יודע, את הכסף סופרים במדרגות - כלומר צריך לזכור שאנחנו בסך הכל אחרי משחק אחד ושכל זה עשוי להיגמר (הלוואי!) ברונאלדו מניף את הגביע הקטן-גדול הזה, היחידי שחסר לו באוסף, בעוד מסי ממרר בבכי ושואל "למה עשיתי את זה לעצמי עם טורניר אחד יותר מדי?"...

ובכל זאת, אם עסקינן ב"אמת לשעתה" - מדהים איך הספיק מחזור משחקים אחד כדי לסיים את הוויכוח העמוק ביותר בין אוהדי הכדורגל.

אם מסי הזכיר לאוהדי כדורגל ותיקים את המערכון של הגשש החיוור ("אופסייד סטורי") על קרויף: "אדריכל, ארכיטקט, ארכיבישוף הניצחון", הרי שרונאלדו הוא תחנה טובה לסיים בה את המסע בין כוכבים הזה.

זה לא רק שרונאלדו היה חלש במשחק הפתיחה (בשתי הזדמנויות שהיו לו הוא לא הצליח למצוא את המסגרת, ממש כמו שרמזו משחקי ההכנה), הוא פשוט גרם לנבחרת פורטוגל להיראות כאילו היא משחקת בעשרה שחקנים.

מבלי לגרוע כהוא זה מאשמתם-חולשתם של יתר שחקני פורטוגל, ברונו פרננדש בראשם (יונייטד, יונייטד, אבל האמת חייבת להיאמר), החיפוש הסיזיפי הזה אחר גבר בגיל-העמידה-ברחבה, היה כמשקולת על רגלי שחקני הנבחרת.

עוד משחק כזה וניזכר גם בכך שאת התואר המשמעותי היחיד שלו בנבחרת, אליפות היורו, ראה רונאלדו מהספסל (אחרי שנפצע בתחילת משחק הגמר).

נמשיך בזרם התודעה, כי המחזור הראשון של המונדיאל הזה חשף אותנו לעוד אכזבה איברית, הפעם בדמות הנבחרת החזקה ביותר בטבלאות ההימורים, ספרד, שהצליחה לאבד שתי נקודות מול מדינה שמישהו המציא כדי שהצ'ייסר יפסיד במשחק הטריוויה.

אם פורטוגל נכשלה, בין היתר, בגלל שהיה לה כוכב אחד יותר מדי, הרי שספרד כשלה מכיוון שאין לה עדיין כוכב כזה, שירים את הנבחרת בשעה שאף אחד אחר לא פוגע. לאמין ימאל אולי עוד יהיה כזה, בינתיים המקסימום שהוא יכול לסחוב על כתפיו הצנומות הוא את דגל פלסטין, טריטוריה שלא יידע למקם על המפה.

עכשיו אחרי שהתלהמנו מעט, נחזור לשפיות ונזכיר את ההפסד של ארגנטינה לערב הסעודית בשלב הבתים של המונדיאל הקודם, כהוכחה לכך שהכל עוד עשוי להתהפך, בטח בשיטה שבה כבר לא צריך להרוויח את העלייה לשלב הבא אלא פשוט לא להפסיד אותה, עם 32 עולות מתוך 48 נבחרות - ומשם, אלוהים גדול.

כלומר אפילו ברזיל, שבלטה עד כה בהיעדרה, יכולה לקחת לעצמה עוד שבוע כדי ללקק את פצעי האגו (ובינינו, גם לא מעט בעיות מקצועיות אמיתיות) ולצאת לדרך חדשה, שאולי לא תוליך אותה עד לשלבים הגבוהים, אבל לפחות לא תמחק את הנבחרת המעוטרת ביותר במפעל מספרי ההיסטוריה.

אמרנו זרם תודעה? אז נמשיך מהמספר הזה, 48 נבחרות. כמה הפחידו אותנו מריבוי הנבחרות, כמה הזהירו אותנו ממשחקים חסרי עניין לצופה האובייקטיבי... כמה היו כאלה בפועל? כמעט כלום ושום דבר.

מי שמחפש הוכחה לכך יכול לחזור לפרק הקודם, זה שבו עלתה הארמאדה הספרדית על שרטון: התיקו המאופס היחיד של המחזור הראשון היה גם ההפתעה הגדולה ביותר שלו.

משחקים שאפשר לסגור מחוסר עניין לציבור? היה רק אחד כזה: הניצחון 7-1 של גרמניה על קורסאו, אבל אפילו במקרה של המשחק הזה, נזכור בעיקר את 17 הדקות (בין הדקה ה-21 לדקה ה-38) שבהן הייתה התוצאה 1-1.

רגע, אמרנו 1-1? מסתבר שזו הייתה התוצאה הפופולרית ביותר של המחזור הראשון בשלב הבתים, שזה גם נתון סטטיסטי מעניין למי שרוצה להיעזר בו בהימורים למחזור המשחקים הבא עלינו לטובה, אבל לא פחות מכך, מעיד על כמות שערים חריגה לטורניר גדול, שבו ה- 1-1 הוא ה- 0-0 החדש... בלי התחזויות, בלי בזבוזי זמן. כן, הגענו אל החידושים בחוקה שהטורניר הזה מציג לראשונה. בשתי מילים: הצלחה גדולה.

בקצת יותר מילים: חסד נעשה עם אוהדי הכדורגל שהתרגלו לראות שחקנים מתגלגלים על הרצפה וזועקים לטיפול מתוך טקטיקה נפסדת של משיכת זמן ולא מתוך צורך רפואי אמיתי.

נחסכו מאתנו גם הוצאות החוץ שבהן מעבירים את הכדור בין ארבעה שחקנים עד שהאחרון שבהם מואיל לזרוק אותו בחזרה למשחק או לחטוף כרטיס צהוב (מה שמאריך את התהליך בעוד דקה לפחות).

עוד נמנעו הוויכוחים על מי נגע אחרון בכדור בדרך לקרן שעשויה-עלולה להפוך לשער. בכלל נדמה שהשימוש במערכת הווידאו שעורר כל כך הרבה ויכוחים בין האוהדים, הפך סוף סוף לחלק אינטגרלי מהמשחק - כבר לא צריך לחכות כמה דקות לפני שצועקים "ישששש!", כי הטורניר הזה הצליח לאזן בין ההגינות שמעניק ה-VAR, לבין הספונטניות שהוא גוזל מאתנו.

למרות האמור בפסקה הקודמת נזכיר שני מקרים שבהם הספק הלך עם הגדולים והחזקים: ספק כרטיס אדום שהגיע למסי אחרי עבירה מכוערת - עליה לא קיבל אפילו כרטיס צהוב ואת הפנדל החוזר שנשרק להארי קיין אחרי שהחמיץ את הראשון.

קיין לא החמיץ את הראשון בגלל שהשוער זז מילימטר מהקו מאית שנייה לפני המגע של קיין בכדור. קיין החמיץ את הבעיטה בגלל שרעדו לו הרגליים - וזכה לצ'אנס נוסף בחסות השופט ובאדיבות מערכת הווידאו.

אפילו זאת עדות למונדיאל מוצלח, אם שתי טעויות השיפוט הגדולות, בינתיים, הן רגעי מחלוקת ולא משהו שגורם לנו להתקשר לווייצמן-יער...

אז המונדיאל מוצלח? כי פה ושם קראתי ציוצים מרירים של אנשים שכל כך שונאים את עצמם עד שהם חוששים להתעורר באמצע הלילה מחשש שיצטרכו לבלות לבד בסלון עם בן אדם שהם לא סובלים, ההוא שנשקף אליהם מהמראה הקטנה באמבטיה בכל פעם שבה הם מצחצחים שיניים.

אין לי מילים לתאר עד כמה אני מרחם על מכחישי-המונדיאל ומלעיזיו. הם החליטו מראש שזה טורניר ראווה (כי הוא בארה"ב) שהרמה של 48 נבחרות לא יכולה להיות טובה (כי פיפ"א מושחתת), ששום נבחרת אינה טובה כמו ארסנל, ריאל מדריד, ברצלונה או מנצ'סטר סיטי (מה שבינתיים מתברר כלא נכון), שהפסקות השתייה מעקרות את המשחק מכל תוכן (בינתיים הן מונעות פציעות ומגבירות את השפעת המאמנים) ושהשופט בן זונה (מוכחש מחוסר ידיעה).

אתם יודעים מה? אל תיקחו את המילה שלי, אלא רק תביטו בשמחה ובהתרגשות של מסי, של קיין, של אמבפה ושל האלנד (או לחילופין, באכזבה המרה של רונאלדו) - שחקנים שכבר השיגו כמעט הכל בכדורגל המועדונים - ותראו איך הם מבינים ששער אחד במונדיאל הוא כמו 20 שערים בליגה.

ויש עוד הישג אחד חשוב שהוא, אם תרצו, פוליטי: אם המונדיאל הקודם שנערך בארה"ב ב- 1994 הצליח ללמד אותם את חוקי ה"סוקר", הרי שנדמה שבטורניר הזה נדבקה האומה האמריקנית בשיגעון הכדורגל. אם השוק העשיר ביותר בעולם יהפוך סוף סוף לחלק מהמשחק, הרי שהמונדיאל הזה כבר הוכתר בהצלחה על אף שחלף רק שבוע אחד ממנו. אלי, אלי - שלא ייגמר לעולם...