זה נשמע כמו הכותל המערבי בימי סליחות: הזמרה שעלתה מאחד הברים במרכז דאלאס לא הותירה מקום לספק: אוהדי אנגליה הגיעו מוכנים למונדיאל הזה.
מבחינת אלפי האנגלים שכבר הציפו את העיר, המשחק כבר התחיל מזמן. הרחובות סביב מוקדי הבילוי התמלאו בחולצות לבנות, דגלי סנט ג'ורג', צעיפים אדומים ושירים שלא פסקו לרגע. היו שם אוהדים בחולצות של הארי קיין, אחרים בחרו בג'וד בלינגהאם. אחד הגיע עם חולצה ישנה של דיוויד בקהאם, אחר התעקש דווקא על פול גאסקוין, גיבור הדור של שנות ה-80 וה-90. כמה מהם אפילו לבשו חולצות מקוריות שנראו כאילו יצאו היישר ממחסן נוסטלגיה אנגלי.
וכמו בכל טורניר גדול, גם כאן היה פסקול קבוע. הקהל שר את "Hey Jude" בגרסת ג'וד בלינגהאם, עבר לשירים על הארי קיין, וכמובן לא ויתר על "Freed From Desire" - ההמנון הלא רשמי של הכדורגל האירופי בשנים האחרונות.
בין שיר לשיר זרמו גם לא מעט כוסות בירה: "קרה. זה כל מה שחשוב", צחק אחד האוהדים כשנשאל מה דעתו על הבירה בטקסס. מסביבו עשרות חבריו כבר נראו כאילו נכנסו לאווירת המשחק הרבה לפני שריקת הפתיחה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
אלא שמאחורי החגיגה הסתתר גם משהו נוסף. תקווה. באנגליה מחכים כבר 60 שנה. מאז אותו גביע עולם ב-1966, המדינה שהמציאה את הכדורגל לא הצליחה להניף שוב את הגביע. דור אחר דור גדל על ההבטחה ש"הפעם זה יקרה", ובכל פעם מצא את עצמו מתמודד עם אכזבה חדשה.
אחד האוהדים שפגשנו הסביר זאת בצורה הטובה ביותר: "אנחנו כבר רגילים לזה", הוא אמר בחיוך. "אני אוהד ווסטהאם, אז גם אנגליה וגם הקבוצה שלי עושות דברים דומים. החלומות שלנו דועכים ומתים". ואז עצר לשנייה והוסיף: "אבל השנה? השנה זה חוזר הביתה".
המוטו המפורסם - It's Coming Home - נשמע כמעט בכל שולחן, בכל בר ובכל שיחה. גם אם לא כולם משוכנעים שהנבחרת הנוכחית טובה יותר מקודמותיה: "זו לא הנבחרת הכי מעוררת השראה שהייתה לנו", הודה אוהד אחר. "אבל יש לנו קבוצה טובה".
ובכל זאת, האמונה קיימת. כשנשאל מי השחקן החשוב ביותר באנגליה, אחד האוהדים הפתיע ובחר דווקא בדקלאן רייס. "כולם ידברו על ג'וד בלינגהאם", אמר. "אבל בשבילי דקלאן רייס הוא האיש הכי חשוב בנבחרת". אחרים הלכו על הבחירות המתבקשות יותר: "הארי קיין וג'וד בלינגהאם הם השחקנים הכי טובים שלנו", אמר אוהד שהגיע במיוחד לטורניר. "אם קיין אומר שזו העונה הטובה בקריירה שלו, אני מאמין לו".
גם לגבי המשחק עצמו הדעות היו נחרצות. אחד העריך ניצחון 1:0 קטן על קרואטיה. אחר כבר הלך רחוק יותר. "אנחנו ננצח 3:1", הכריז. "חייבים לנקום בקרואטים על 2018". והיו גם כאלה שלא חסכו עקיצות מלוקה מודריץ': "הוא כבר זקן מדי בשביל לעצור אותנו", אמר אחד מהם בביטחון של אוהד שנמצא בכוס השלישית או הרביעית.
אבל אולי הדבר המרשים ביותר היה המספרים. "כמה אנגלים יש כאן?" שאלנו. "אני חושב שיש לפחות 50 אלף בדאלאס", השיב אחד האוהדים בלי למצמץ.
קשה לדעת אם מדובר בהערכה מדויקת או באופטימיות אנגלית טיפוסית, אבל דבר אחד היה ברור: הם בכל מקום. בברים, ברחובות, במלונות ובתחנות הרכבת הקלה. עבור רבים מהם, המסע הזה אינו רק טיול לכדורגל. זה מסע של אמונה.
אמונה שהדור של הארי קיין, ג'וד בלינגהאם ותומאס טוכל יצליח לעשות את מה שדורות שלמים של כדורגלנים אנגלים לא הצליחו לעשות מאז 1966.
וכשיצאנו מהבר, בדיוק כשהשמש החלה לשקוע מעל דאלאס, שוב עלה השיר המוכר. עשרות גרונות צרודים הצטרפו יחד לפזמון אחד. הם שרו אותו כאילו מדובר בעובדה. לא בתקווה.
"It's coming home."
הפעם, הם באמת מאמינים.