הלילה בקנזס אלוהים הופיע. זו לא פעם ראשונה שזה קורה, אבל היה ספק אם זה יכול לקרות שוב. הרי הריקוד האחרון כבר היה, והמעבר לארצות הברית אמור היה לתת רגעים אחרונים של כדורגל ולא מעבר. ולמונדיאל הזה הוא חיכה עם ההודעה שהוא בכלל מגיע. למאמינים זה לא היה איכפת. אלוהים לא נעלם אף פעם, הוא שם, בכל מקום.
יום לפני המשחק הם התאספו בפארק בקנזס סיטי, להתחיל את התפילות. להעביר את האנרגיות. עם רימוני עשן, דגלים, שירים, ברביקיו. כדורים שנבעטים, ילדים על הכתפיים. וקופצים. לא מפסיקים לקפוץ. את השירים אנחנו מכירים, הם הרי נשמעים באיצטדיונים בישראל מדי שבוע, רק עם מילים בעברית. כאן השירים הפכו לתפילות, תפילות לאחד, שיגיע עוד פעם, שיוביל אותם שוב.
חמש שעות לשריקת הפתיחה, פקקים מסביב לאיצטדיון. כולם עם חולצה תכולה לבנה, רובם עם המספר 10 והשם שלו. הם ידעו שהוא יגיע, הם הרי הגיעו עד לכאן בשבילו. ובתוך האצטדיון, הדקות מתקרבות לשריקת הפתיחה. הנה הוא עולה לחימום. הקהל בשיגעון. זה עוד לפני שמתחילים בכלל.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
ליהודים יש שלוש רגלים, אז עולים לירושלים. המוסלמים למכה. הארגנטינאים באים לראות את האחד. מגיעים לדחוף את הנבחרת, להעביר את האנרגיות המשוגעות האלה אל המגרש. "השחקן ה-12" זו לא קלישאה. לא שאלוהים צריך עזרה, אבל זה בטח לא יזיק. כשכבש את הראשון אחרי חמש דקות האיצטדיון התפוצץ. מעטים ראו את הדגל מונף לנבדל, שאכן היה. ואז, האם אלג'יריה מתחפשת לערב הסעודית והורסת את החלום? צ'איבי היה בנבדל, מתחילים מחדש.
בדקה ה-17 הוא ירד אחורה, אל עיגול האמצע. האינסטינקט הזה שייחודי לו שלח אותו לשם. אלה לא נעלי קסם או יכולת לחזות את העתיד. זה הכישרון היחיד במינו, הטאצ' המיוחד הזה, לדעת מה לעשות בכל רגע. לאן ללכת. זה הרי לא הגיוני, רק שני שחקנים נותרו מאחוריו, כל השאר לפניו. נגיעה קטנה בכדור, ורץ קדימה. דה פול, לא המוסר הטוב בעולם, ראה אותו. הוא תמיד רואה אותו. רק אותו. יכול היה למסור לשלושה שחקנים אחרים, אבל הוא ראה רק את 10. הכדור מגיע, סיבוב, כמה צעדים, בעיטה, חיבור, גול.
המאמינים באקסטזה. בשביל זה הם באו. והוא לא איכזב. כמו תמיד, הוא לא מאכזב. האיצטדיון בקנזס סיטי, עם האקוסטיקה המדהימה שלו, ברעש בלתי ניתן למדידה. ביום שבו אמבפה כובש צמד ומתקרב לקלוזה כשיאן השערים ההיסטוריה במונדיאלים, שבו הכוכב הגדול הבא של הכדורגל העולמי, ארלינג הולאנד, כובש צמד, הוא לא ישכח להזכיר לנו עבור מי הגענו לכאן.
דקה 60. מוסר שמאלה וצועד לכיוון הרחבה. הכדור מגיע מהגבהה לא טובה אל מקאליסטר, רחוק מאד מהשער. מה לא טובה? הכל זה מלמעלה. מקאליסטר בועט, לוקא זידאן, שהבין היטב את התפקיד שלו בלילה הזה, הודף לא טוב. והוא כבר שם. האינסטינקט לקח אותו אל המקום הנכון. הפעם זה בימין. כמו אמבפה והולאנד מוקדם יותר, צמד.
דקה 76. מוביל כדור מהאמצע, שמאלה לניקו גונסאלס. רק כדי לתת לגואט להתקדם עוד כמה צעדים ולהחזיר לו את הכדור. על ה-16, בשמאל. שלושער. השלושער הראשון שלו במונדיאלים. משתווה לקלוזה. מוביל את ארגנטינה, שוב מוביל את ארגנטינה.
המאמינים ביציעים תופסים את הראש. זה לא נס, זה לא משהו שלא קרה. ועדיין - זה לא סרט ולא סיפור. הכותב לא ממציא דברים כפי שהוא רוצה שהם יקרו. זה העולם האמיתי, מישהו צריך לעשות משהו כדי שהוא יקרה. אלוהים גורם לדברים לקרות.
התברכנו שזכינו לראות בחיינו את רב האמן הזה בפעולה. כמה אנשים יכולים להגיד שראו את מיכאלאנג'לו מצייר את הסעודה האחרונה? את דה וינצ'י מסתת את פסל דוד? את אלתרמן יושב לשולחנו ומחבר מילה למילה? וכך אפשר להמשיך עם גדולי האמנים. אנחנו זכינו לראות, וממשיכים להינות מגדול אמני הכדורגל מושך את מכחולו על הקנבס הירוק. מייצר עוד רגע של התעלות, של השתאות. עוד רגע של נגיעה שמיימית בעולם הזה.