לוס אנג'לס רגילה להיות במרכז הבמה: הוליווד, האולימפיאדה שבדרך, טקסי האוסקר והסופרבול. אבל בימים האחרונים העיר לובשת זהות חדשה: בירת כדורגל עולמית. הרחובות עדיין לא מוצפים בעשרות אלפי אוהדים כפי שיקרה החל ממחר, אבל התחושה כבר כאן. בשדה התעופה, בבתי המלון, ברכבת הקלה ובמסעדות אפשר לשמוע ספרדית, אנגלית, פורטוגזית ושפות נוספות מכל רחבי העולם. לוס אנג'לס היא אולי העיר האמריקאית שהכי מתאימה לארח מונדיאל: עיר של מהגרים, של תרבויות ושל קהילות ענק כמעט מכל מדינה שמשתתפת בטורניר.
אבל אם יש דבר אחד שמסמל את ההבדל בין מונדיאל בארצות הברית למונדיאל בכל מקום אחר בעולם, אלה המחירים: בסיור מקרי שערכתי אמש באצטדיון בלוס אנג'לס אוהד שרוצה לקנות בירה במהלך המשחק יצטרך להיפרד מ-18.50 דולר עבור מישלוב אולטרה או פסיפיקו. מי שיעדיף בירת בוטיק ישלם כבר 19.50 דולר.
וזה עוד לפני שעוברים למשקאות החריפים. שוט בודד של וודקה, וויסקי או טקילה עולה 21.25 דולר. גרסה משודרגת, פרימיום של אותם משקאות מטפסת ל-23.25 דולר. מי שיבקש מנה כפולה ישלם כבר 27 עד 30 דולר לכוס. לשם השוואה, במחיר של שתי בירות באצטדיון אפשר לקנות ארוחה מלאה בחלקים רבים של ארצות הברית. גם מים אינם זולים במיוחד ועולים 5.25 דולר לבקבוק.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
גם מאחורי הקלעים של הטורניר אפשר למצוא הפתעות: מרכז התקשורת של פיפ"א באצטדיון בלוס אנג'לס הוא למעשה אולם המופעים הצמוד ובמקום שורות אינסופיות של שולחנות פלסטיק באולם כנסים אפרורי, עיתונאים מכל העולם עובדים מתוך בימת תיאטרון מודרני: תאורה מקצועית, מסכים ענקיים ונוף ליציעים וקומת האורקסטרה.
אבל בסופו של דבר, התקווה היא לקונצרטים על כר הדשא: עבור ארצות הברית, משחק הפתיחה מול פרגוואי הוא הרבה יותר ממשחק בשלב הבתים. זו הזדמנות להראות לעולם עד כמה הכדורגל האמריקאי התקדם מאז המונדיאל האחרון שנערך במדינה ב-1994. האמריקאים השקיעו מיליארדים בתשתיות, באקדמיות ובפיתוח הענף. כוכבי הנבחרת משחקים בליגות הבכירות באירופה, והציפייה הציבורית גבוהה מאי פעם. מבחינת רבים כאן, לא מספיק לארח את הטורניר בהצלחה. הנבחרת חייבת גם לספק תוצאות.
לכן הלחץ סביב המשחק מול פרגוואי מורגש היטב. ניצחון של הנבחרת של פוצ'טינו יכול להצית גל התלהבות עצום ברחבי המדינה. תיקו או הפסד יכניסו מיד את הנבחרת ללחץ כבר בתחילת הדרך. וכמו בכל מונדיאל ובמיוחד בזה - יש גם משחקים שהמשמעות שלהם חורגת הרבה מעבר לכדורגל. אחד מהם יהיה המפגש בין איראן לניו זילנד: על הנייר מדובר במשחק בין שתי נבחרות שמנסות לצבור נקודות בשלב הבתים. בפועל, מדובר גם במפגש שמגיע על רקע אחת התקופות הרגישות ביותר ביחסי איראן והמערב בשנים האחרונות.
העניין סביב הנבחרת האיראנית אינו מסתכם רק במה שקורה על הדשא. אוהדים איראנים צפויים להגיע מכל רחבי ארצות הברית, ויהיה מעניין לראות אילו סמלים ודגלים יופיעו ביציעים, פיפ"א אסרה על הכנסת דגל איראן הישן זה שבו מנופפים מתנגדי המשטר. בטורנירים קודמים הפכו משחקי איראן לא פעם גם לבמה לביטוי זהויות פוליטיות שונות בקרב הקהילה האיראנית בתפוצות, אז קל וחומר הפעם.
וזה אולי הסיפור הגדול של המונדיאל כולו: בין אם מדובר באוהד שמוציא 20 דולר על בירה, בעיתונאי שמשדר מתוך תיאטרון שהוסב למרכז תקשורת, באמריקאים שחולמים על פריצה היסטורית או באוהדים איראנים שמגיעים עם המטען הפוליטי של המזרח התיכון המונדיאל, שהוא הרבה יותר ממשחק כדורגל. ולפחות כאן בלוס אנג'לס, יום לפני שהכדור הרשמי יתחיל להסתחרר, כבר אפשר להרגיש שהעולם כולו הגיע לעיר אחת.