ניו יורק הייתה העיר הגדולה הראשונה בעולם שבה כדורסל הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות, בדיוק כמו פוטבול ובייסבול, ואף יותר מהם. נכון, המשחק הומצא קרוב יותר לבוסטון והפך ללהיט קודם לכן באינדיאנה שבמערב התיכון, אבל בתפוח הגדול - שוק התקשורת הגדול ביותר בארצות הברית - הכדורסל שוחק ברחובות, נלמד בבתי הספר והפך לשיחת היום בפאבים, בבתי הקפה ובמסעדות בכל חלקי הכרך. הוא שזור בתרבות המקומית עד כדי כך שהפך לשאלה המתבקשת בכל פעם שיש שתיקה מביכה בין שני ניו יורקרים - כפי שג'רי סיינפלד, עוד נכס צאן ברזל של העיר, הבהיר בסדרה שלו: "?So how about those Knicks".
זו הסיבה שאליפויות הניקס בתחילת שנות השבעים (1970, 1973) הונצחו בעשרות ספרים, שדרכם למדנו כל כך הרבה על גיבורי אותן קבוצות. העיתונאי והסופר דייוויד האלברסטם, שכתב את אחד מספרי הכדורסל הטובים בכל הזמנים (The Breaks of the Game), אף התלוצץ על כך: "האליפות הראשונה של הניקס הולידה כמעט 12 ספרים שונים. הסלטיקס, לעומת זאת, קיבלו ספר אחד על כל ארבע אליפויות". אגב, בוסטון הגדולה עצמה נבנתה על ידי רד אאורבך, יליד ברוקלין, ניו יורק.
שחקני הניקס מאותה שושלת באמת היו מיוחדים בנוף של ליגה משתנה. לא היה להם סופרסטאר עצום כמו ווילט צ'מברליין או מנהיג אלמותי בסדר הגודל של ביל ראסל. הם פשוט היו אסופה של אנשים שונים בתכלית, שהתחברו בצורה מושלמת על הפרקט. ביל בראדלי, בנו של בנקאי שהפך לפוליטיקאי אחרי שפרש מכדורסל, היה כוכב ומנהיג שידע לדבר עם כל חבריו לקבוצה; דייב דבושר ממישיגן, שחקן שהצטיין גם בבייסבול, ייצג את מעמד הפועלים הלבן;
וויליס ריד השחור, יליד לואיזיאנה המופרדת והגזענית, הגיע לגדולה בזכות נחישות יוצאת דופן ואתלטיות נדירה; וולט פרייז'ר היה חיית מסיבות ואייקון אופנה, שגדל כבכור מבין תשעה ילדים למשפחה מקהילה שחורה ומלוכדת באטלנטה; ארל מונרו היה אגדת מגרשים מפילדלפיה שכונה "תומאס אדיסון" על ידי חבריו, בזכות התרגילים הרבים שהמציא עם הכדור; ופיל ג'קסון נולד בדיר לודג' שבמונטנה וגדל להורים כמרים נוקשים. בילדותו נאסר עליו לחלוטין לצפות בטלוויזיה או לרקוד, וכדי להתמודד עם הסביבה המגבילה, הוא התמסר כולו לספורט. כשהגיע לניו יורק הוא הפך במהירות להיפי, ובהמשך לאותו "זן מאסטר" שכולם מכירים.
הבדיחה עליהם גרסה שכל אחד מגיע לבדו למגרש האימונים ועוזב לבדו - אבל על הפרקט הם היו מחוברים בחוט נסתר. כל שחקן ידע בדיוק במה הוא טוב, ובמה חברו מצטיין. אחד החוקים הלא כתובים שלהם קבע שאף אחד לא מנסה לאתגר את התדמית של האחר. חוק נוסף היה שכל אחד מקבל את המרחב והחופש שלו, אבל גם היה ברור לחלוטין שכולם צריכים לתת עבודה בהגנה ולמסור לשחקן שנמצא בעמדה טובה יותר לזריקה. יחד, הם התמודדו כקבוצה מגובשת עם התקשורת המקומית והלחץ העצום מהיציעים.
שתי האליפויות שלהם הושגו בזכות התמהיל האנושי הנדיר הזה, שהתחבר ל-DNA הניו יורקי. בדומה לתושבי העיר, השחקנים ראו את עצמם כאינדיבידואליסטים מובהקים וכמקצוענים, אך במקביל הבינו שהם חלק מקהילה עצומה, יצירתית וקשוחה.
מאז, רק קבוצות בצלם הזה הצליחו בניו יורק. הניקס מעולם לא שגשגו כשהם נבנו סביב סופרסטארים כריזמטיים בדומה ללייקרס. המועדון נכשל כשניסה להתבסס על צעירים מבחירות דראפט בדומה למודל של סן אנטוניו, ולא הצליח גם כשניסה לחקות את היריבה מבוסטון.
בשנות התשעים, פט ריילי בנה גרסה שהייתה הקרובה ביותר לאותה קבוצה אגדית מהסבנטיז. החניכים של ריילי הגיעו לשני גמרים, אך הפסידו בשניהם ליריבות עדיפות ומוכשרות יותר. גם בשנים האחרונות הצליחו לבנות במנהטן חבורה ניו יורקית טיפוסית: אוסף של מקצוענים שונים מאוד זה מזה, שמצאו דרך לעבוד יחד בצורה כמעט מושלמת על המגרש.
הלילה, הניקס יצטרכו להתמודד עם הר של לחץ - כזה שהצטבר במשך למעלה מחמישה עשורים - במטרה להחזיר את הסדרה לטקסס עם יתרון ביתיות מבטיח. כדי לעמוד במעמסה ההיסטורית הזו, השחקנים יצטרכו להתחבר למה שהוביל אותם לרצף הניצחונות הנוכחי בפלייאוף, ולמה שהפך כל קבוצה טובה בהיסטוריה של המועדון לגדולה באמת: כל אחד חייב לתת עבודה בהגנה, למסור למי שנמצא בעמדה טובה יותר לזריקה, וכולם יחד יידרשו להתמודד כגוף אחד מול התקשורת ומול הלחץ העצום מהקהל.