נבחרת תוניסיה הובסה השבוע 5:0 מול בלגיה, ונראה שבמדינה הצפון־אפריקאית מתכוננים למונדיאל מסויט. התבוסה הייתה כה צורבת, עד שמאמן הנבחרת, סאברי למושי, הרגיש מחויב להתנצל. "באתי כדי לגרום לאנשים לחלום", אמר למושי. "אבל היום אני לא גורם לאיש לחלום. זה היה משחק מסויט, ואין שום דבר חיובי שאפשר לקחת ממנו. מן הסתם אני לא מרוצה. מסר לאוהדים? למען האמת, אני פשוט מתבייש".
השחקנים התקשו לאורך ההתמודדות כולה, ולא הצליחו לעמוד בקצב, ביצירתיות ובתנועה הבלגית. התבוסה עוררה דאגה רבה במדינה לגבי מוכנות הנבחרת למונדיאל, שם תפגוש כמה מהחזקות בעולם (שבדיה, יפן והולנד). הנבחרת, שבדרך כלל מסמלת מקצועיות ומצוינות, פשוט לא יכולה להרשות לעצמה טורניר שבו היא תספוג תבוסות לעיני העולם כולו.
"נשרי קרתגו", כפי שהם מכונים, העפילו לטורניר אליפות העולם בפעם השלישית ברציפות - הישג אדיר בפני עצמו. הכינוי מסמל עוצמה, גאווה והמשכיות שמחברת לקרתגו העתיקה - עיר־המדינה שהפכה לאימפריה החל מהמאה התשיעית לפנה"ס ושלטה בחלקים נרחבים באגן הים התיכון. אותה אימפריה נחרבה בידי הרומאים ב-146 לפנה"ס, יושבה מחדש על ידם ושבה לשגשג כבירת הפרובינקיה הרומית באפריקה ואחת הערים הגדולות בה, עד שחורבנה הסופי הגיע עם הכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית.
הצטרפו למשחק הניחושים של וואלה ספורט וקיה
אולם ההיסטוריה הרחוקה משפיעה מעט מאוד על תוניסיה של ימינו. כבר מעל לעשור שרויה המדינה במשבר כלכלי ופוליטי מתמשך, בין היתר בעקבות שנות שלטונו הארוכות של הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי. משטרו של בן עלי הואשם בשחיתות, ריכוז כוח ודיכוי פוליטי, שהובילו לפערים חברתיים כבירים, לשפל חסר תקדים בכלכלה ולערעור מוחלט של אמון הציבור בשלטון שמנע זכויות אזרח בסיסיות מעמו.
השיא הגיע בדצמבר 2010, כשרוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי הצית את עצמו במחאה על השפלה שספג מהרשויות. צעד זה הצית סדרת מחאות שכונתה "מהפכת היסמין", והפך לנקודת מפנה שהולידה את גל ההתקוממויות בעולם הערבי כולו, הידוע כ"אביב הערבי".
מאז, המדינה חווה אי-יציבות פוליטית וכלכלית המלווה באינפלציה דוהרת. חילופי ממשלות תכופים וסדרת התנקשויות באנשי אופוזיציה רק הגבירו את זעם התושבים. על פי ההערכות, שיעור האבטלה בעשור האחרון התקבע על כ-15%, ובקרב צעירים זינק לכ-40% בשנת 2020. במקביל, החוב הציבורי במדינה טיפס מ-45% ליותר מ-80% מהתמ"ג.
דווקא בתוך המציאות העגומה הזו, הפכה נבחרת הכדורגל לאחד מסמלי היציבות, האחדות והגאווה הלאומית הבודדים שנותרו. מדובר בנבחרת שחסרה אמנם כוכב-על בסדר גודל של מוחמד סלאח במצרים או אשרף חכימי במרוקו, אך היא מאורגנת, מלוכדת ויודעת לשחק כגוף אחד. אמנם רוב השחקנים מופיעים במועדונים מחוץ למדינה - חלקם אפילו בחמש הליגות הבכירות באירופה - אבל לא בקבוצות פאר. דווקא עובדה זו, של נבחרת נטולת אגו, הופכת אותה למקור גאווה אדיר עבור האוהדים.
בהרבה מובנים, היא סיפקה לאזרחים את הרגע המאושר ביותר שלהם: לאחר ה-0:1 היוקרתי על צרפת בשלב הבתים של מונדיאל 2022, המונים יצאו לרחובות לחגוג. עבור רבים מהם, הניצחון על המדינה ששלטה בהם ככוח קולוניאלי היה הרבה מעבר לספורט. החגיגות נמשכו גם למרות ההדחה מהטורניר, פרט שולי שכמעט לא עניין איש.
אוהד שצפה במשחק בבית קפה אמר אז: "הניצחון היה נהדר ויש לו טעם מיוחד. הכדורגל הערבי החזיר לעצמו את הכבוד מהמדינות הקולוניאליסטיות לשעבר". בסיום אותו משחק היסטורי, רבים נהרו לשדרה המרכזית בבירה - מוקד של מחאות פוליטיות בדרך כלל - נופפו בדגלים וחגגו שעות ארוכות.
אולי זו בדיוק הסיבה שתוניסיה ממשיכה להעפיל למונדיאלים פעם אחר פעם, גם ללא כוכבי-על או פרויקט נוצץ. במדינה שבה רוב הציבור איבד אמון בפוליטיקה ובכלכלה, "נשרי קרתגו" נותרו המוסד האחרון שמספק גאווה, אחדות ותקווה. וזו בדיוק הסיבה שבגללה ההפסד השבוע מדאיג כל כך את האומה לקראת הטורניר.
נכתב בסיוע אלון בלומנפלד, סטודנט לכלכלה ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון.