ניצחונה של נבחרת ישראל בכדורגל 0:1 על אלבניה בטירנה, כבר מופיע ברשימת משחקיה הבין-ארציים - וטוב שכך. אמנם זה היה משחק הכנה ולכן התאפשרו בו 11 חילופים, אבל בכל משחק, קל וחומר שבו נוגנו ההימנונים, המטרה היא לנצח.
אני לא מכיר משחקים שבהם השחקנים עולים למגרש במחשבה שלא חשוב להם מה יהיה. הם תמיד ישאפו לנצח, שכן כך נוהגים ספורטאים. כך מחנכים אותם. אולי משום שמשחק אמש (ד') הוריד את המסך על עונת הכדורגל בישראל, לכולם קשה היה להיות בשיא הכושר.
מכאן, שאך טבעי שההתמודדות הייתה, במקרה הטוב, באיכות בינונית, ושהיו בה דקות רבות של מסירות חסרות תכלית, במיוחד בקו האחורי של שתי הנבחרות. אבל כאשר אני מתייחס לרגעים שבהם ישראל יצרה התקפות מתוכננות, היא סיכנה פעמים אחדות את השער האלבני. לעומתה לא הצליחה הנבחרת המקומית להטריד את שוערי נבחרתנו, דניאל פרץ ועומרי גלזר.
קצב המשחק לא השביע רצון, וזה כנראה ההבדל הגדול שבין משחק אתמול לבין הקצב והמהירות הצפויים לישראל בספטמבר ובאוקטובר הקרובים בזירת אירופה. זו נקודת תורפה ידועה של הנבחרת זה שנים רבות. לכן ספק גדול אם הכידרורים, שהביכו במחצית השנייה את הגנת אלבניה, יעשו רושם על ההגנות שיתייצבו מול התקפת ישראל בליגת האומות.
הבוקר נשאלתי מה נתן משחק אמש לישראל? התשובה לכך אינה מסובכת: קודם כל מורל גבוה, ובמיוחד תחושה שאין להרכין ראש כאשר משחקים למען הדגל וההמנון.
הטוב בשחקנים היה הפעם סתיו למקין. אוסקר גלוך הבקיע את שער הניצחון במבצע אישי לאחר תקופה לא פשוטה באייאקס, אליה הגיע בקול תרועה רמה. את השער שלו יראו בטלוויזיה גם חבריו לקבוצה. בכדורגל, טוב שלרשותו של המאמן יעמדו שחקנים רבים, שיקשו עליו את בחירת ההרכב. אני שמח שמעכשיו תהיה זו "הבעיה" של ישראל.