בעוד קצת יותר משנתיים, עינינו יהיו נשואות ללוס אנג'לס, לבמה היוקרתית ביותר שכל ספורטאי חולם להגיע אליה - המשחקים האולימפיים. עבור הג'ודוקות הישראלים, הרגע הזה יתנקז לקרב או מספר קרבות על המזרן. תרגיל אחד לא טוב, כניסה אחת לא במקום, שידו מיותר והחלום האולימפי יכול להיגמר עוד לפני שכל הצופים הספיקו להדליק את הטלוויזיה.
ואיתם יגיעו גם התגובות המוכרות. "איזו אכזבה", "איך זה נגמר כל כך מהר?", "ציפינו ליותר". כאלו שגם כותב הטור נפל בהם. אבל האמת היא שהקרב האולימפי לא מתחיל בטקס הפתיחה או בקריאת השופט לקרב הפתיחה על מזרן הג'ודו. הוא מתחיל עכשיו.
בחודש הבא ייערך גראנד סלאם אולן-באטור, מונגוליה, שייפתח באופן רשמי את המרוץ לקריטריון האולימפי ללוס אנג'לס 2028, ואיתו גם התקופה התובענית ביותר בקריירה של ג'ודוקא. בשנתיים הקרובות, הספורטאים לא יימדדו רק בכישרון או במדליות, אלא בעיקר ביכולת לשמור על יציבות לאורך זמן פיזית, מקצועית ומנטלית. כי בג'ודו אין רגע לעצור וכל קרב יכול לשנות את התמונה בדרך לחלום האולימפי.
בתקופה זו הג'ודוקות יחיו על מזוודות. פריז, טוקיו, טשקנט, אבו דאבי ועוד. הצוות המקצועי הכין עבורם לוח זמנים קפדני ומדויק הכולל מעברים בין מחנות אימונים, נחיתות בזק בארץ, ואז שוב טיסה לגרנד סלאם או גרנד פרי. מלונות זהים, אולמות מוכרים, שקילות, אימונים עם ג'ט לג, טיפולים פיזיים ומנטליים, אמבטיות, התאוששויות, ארוחות מחושבות, וגוף שמתייחסים אליו כאל מקדש כדי שיגיע מוכן בצורה המיטבית לכל אימון או תחרות.
הציבור רואה את המדליות בקצה אבל לא את הקרח על הברכיים בטיסות וכמויות הטייפים על המפרקים. הוא לא רואה שהספורטאים מעבירים יותר לילות עם הנבחרת מאשר בבית, את המרדף הבלתי פוסק על נקודות דירוג ובתקופה האחרונה גם האבטחה הכבדה שאוסרת על הספורטאים לצאת מהמלון אינה מוסיפה לאווירה. וזה אולי הדבר שהכי קשה להסביר למי שלא חי את ענף הג'ודו, אתה לא נלחם רק ביריב. אלא גם בשעון שמתקתק ובעיקר בעצמך.
צריך לומר את האמת, הקריטריון האולימפי הוא מרדף אכזרי. כל תחרות הופכת משמעותית, כל ניצחון יכול לשנות מיקום וכל הפסד מוקדם עלול לחרב שנים של השקעה. הניקוד האולימפי מתעדכן כשבוע לאחר כל תחרות, כאשר בשנה הראשונה לקריטריון הנקודות נספרות בכ-50% מערכן, ובשנה השנייה הן נספרות במלואן. במצב כזה, ג'ודוקא מסוגל למצוא את עצמו עושה יותר חישובים מאשר קרבות. איפה כדאי להתחרות, כמה נקודות צריך כדי להיכנס ל-8 הראשונים ואיזה טורניר אסור לפספס גם כשהגוף כבר מאותת לעצור.
מעבר לכך, יש גם קרב פנימי שלא כולם מודעים אליו. בג'ודו האולימפי יש מקום אחד בלבד לכל מדינה בכל קטגוריית משקל, ובחלק מהמשקלים אצל הנשים יש כיום 2-3 ספורטאיות שנאבקות על כרטיס אחד. הן מתאמנות יחד מדי יום, טסות יחד לתחרויות, חולקות מחנות אימון וחדרי אוכל אבל בסופו של דבר, רק אחת תעלה על המטוס לאולימפיאדה. דינמיקה מורכבת ואכזרית בו זמנית. להיות גם שותפה לדרך, וגם המכשול הגדול ביותר בדרך של מישהי אחרת.
הג'ודו הישראלי נכנס לקריטריון הזה בנקודת זמן מאתגרת. מצד אחד, ענף שכבר התרגל להביא מדליות ולהעמיד ציפיות. מצד שני, חילופי דורות אצל הגברים, עומק אדיר אצל הנשים וספורטאים צעירים שעומדים להרגיש בפעם הראשונה מה דורשת התמודדות בסבב העולמי למשך שנתיים. הרי יש הבדל עצום בין כישרון לבין השגת הקריטריון האולימפי.
בסוף, מה שנראה בלוס אנג'לס יהיו ספורטאים שעולים לרגע הגדול ביותר בקריירה שלהם, אחרי שנתיים של מרוץ בלתי פוסק, אינספור טיסות, פציעות, התאוששויות ולחץ יומיומי. אבל בג'ודו האולימפי גם המסע הארוך והמורכב ביותר יכול להתנפץ ברגע אחד של חוסר ריכוז או טעות לא מחויבת. וזה אולי מה שהופך את הקריטריון האולימפי והמעמד עצמו לאכזרי ומרתק בו"ז, כי מאחורי כמה רגעים של תהילה מסתתרות שנים של "הישרדות" ספורטיבית ברמה הגבוהה ביותר.