ארצות הברית נחשבת למעצמת הספורט הגדולה בעולם. זה קורה בזכות משאבים עצומים, מערכת מכללות אדירה (גם אם בעייתית) ומאגרי כישרונות עמוקים בכדורסל, אתלטיקה קלה, שחייה ועוד. הדומיננטיות הזו באה לידי ביטוי בעיקר בטבלת המדליות האולימפית. מנגד, נורבגיה, עם קצת יותר מחמישה מיליון תושבים (בדומה למינסוטה או דרום קרוליינה), נחשבת לאומה הספורטיבית הטובה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה, ושולטת ללא עוררין בענפי החורף כמו קרוס-קאנטרי וביאתלון.
עם זאת, בעיני רבים, מדינת הספורט הטובה מכולן - בשקלול של גודל ואיכות - היא אוסטרליה. האוסטרלים ידועים בשיעור השתתפות גבוה בספורט, בתשוקה לענפים מגוונים (קריקט, רוגבי, שחייה, טניס) ובביצועים מרשימים במיוחד ביחס לאוכלוסייה של כ-27 מיליון תושבים (פחות מטקסס).
אז למה דווקא באוסטרליה - שמייצרת שחיינים, אצנים, כדורסלנים ושחקני רוגבי מהטופ העולמי - אין אף כדורגלן ברמות הגבוהות ביותר? כשאפילו לניו זילנד יש חלוץ פרמיירליג לגיטימי כמו כריס ווד, איך ייתכן שהשכנה הגדולה מצליחה לייצא שחקנים בעיקר לליגות מדרג ב'?
אחת הסיבות המרכזיות היא רמת הפופולריות של הענף. "פוטבול אוסטרלי" (ענף ייחודי המשלב בין כדורגל לפוטבול) פופולרי בהרבה מהכדורגל המסורתי. כך גם לגבי רוגבי וקריקט. המשמעות היא שהילדים האתלטיים והמוכשרים ביותר פשוט לא מגיעים למגרשי הכדורגל. מעבר לכך, הכדורגל סובל מנחיתות פופולרית אפילו מול ענפים כמו טניס, שחייה וכדורסל.
מעל הכול, נראה שהחסם העיקרי הוא כלכלי. נתונים של רשות הספורט האוסטרלית (AusPlay) ודוחות על הוצאות משפחתיות מראים בעקביות שכדורגל הוא אחד מענפי הספורט הקבוצתי היקרים ביותר למימון עבור ילדים, בעוד שפוטבול אוסטרלי ורוגבי מדורגים בין הזולים שבהם.
לפי החישובים, בין הגילאים 5 ל-17, אימוני כדורגל יעלו להורים כ-12,790 דולר לילד. לשם השוואה, ברוגבי העלות עומדת על כ-7,748 דולר, ובפוטבול האוסטרלי על 6,992 דולר בלבד. כשהילדים נכנסים למסלולים תחרותיים ומתקבלים לסגלים בליגות הבכירות, דמי הרישום בכדורגל קופצים ביותר מ-100%. בעוד שאיגודי הרוגבי והפוטבול מסבסדים בכבדות את מחלקות הנוער, בכדורגל אין לקבוצות או לאיגוד המקומי את ההון הדרוש כדי להוזיל את העלויות.
הפער הכלכלי הזה אינו מקרי. ליגות הפוטבול והרוגבי הבכירות (ה-AFL וה-NRL) הן מעצמות פיננסיות שניזונות מחוזי שידור טלוויזיוניים מקומיים בשווי מיליארדי דולרים. חלק ניכר מהכסף הזה מועבר ישירות אל מועדוני החובבים ("שורשי הדשא") כדי לסבסד פעילויות, לשדרג מגרשים קהילתיים ולהוזיל את דמי הרישום.
בנוסף, מועדוני הפוטבול, הרוגבי והקריקט חולקים לעיתים קרובות מתקנים עירוניים ונהנים מהסכמי חכירה היסטוריים ונוחים מול הרשויות. מועדוני הכדורגל, לעומת זאת, נאבקים על שטחי אימון פנויים. המועצות המקומיות גובות מהם דמי שכירות גבוהים - ואלו מתגלגלים באופן טבעי לכיסם של ההורים.
קהילות המהגרים באוסטרליה - בעיקר מהבלקן, מהמזרח התיכון ומאפריקה - דווקא כן שולחות את הילדים לשחק כדורגל. עם זאת, למרות שמהגרים מהווים נתח משמעותי מאוכלוסיית המדינה (כ-28%), העלויות הגבוהות והקושי לבסס קריירה מניבה וארוכת שנים בענף המקומי עושים את שלהם. התוצאה היא שהשחקנים המובילים של אוסטרליה, אחת מאומות הספורט הגדולות בתבל, לא זוכים להערכת שווי גבוהה יותר מזו של הכדורגלן הישראלי הממוצע. לנוכח המציאות הזו, אפשר להעריך שגם במונדיאל הקרוב אף שחקן אוסטרלי לא באמת יצית את דמיון האוהדים.