מאמן כדורגל אינו יכול להבטיח לשחקניו מקום בהרכב הפותח, והשחקנים עצמם מודעים לכך שאלה "חוקי המשחק". אין לי ספק שהדבר נכון גם כאשר מדובר בבלמה רב הזכויות של הפועל באר-שבע, מיגל ויטור, החודש בן 37.
אני מתייחס לכך בעיקבות הידיעה על פגישת תאום ציפיות שאמורה להיות בין ויטור לבית מאמן הקבוצה, רן קוז'וך. לכן אני יכול להעריך שהבלם הוותיק נתון בין הפטיש לסדן, וניתן להבינו. הוא מרגיש שביכולתו עדיין לשחק, אלא שכבר בעונה שהסתיימה זה עתה, ישב ויטור לא פעם על הספסל. מצד שני, אין מחיר מיקצועי לניסיונו הרב, להבנתו את המשחק, ובאירגון משחק ההגנה של האלופה. זה יתרונו הגדול, ועליו אין צורך לספר לקוז'וך.
מיגל כבר אמר: "אני כאן כי אני מרגיש בבית, חלק מהמועדון והעיר", ואלה לא היו סתם מילים ריקות מתוכן. כבר עשר שנים שהוא לובש את מדיה של הפועל באר-שבע עימה זכה בשלוש אליפויות ובשלושה גביעי המדינה. עבורה הוא סמל גדול והיא בוודאי תשמח מאד אם יחליט להישאר בשורותיה לעונה נוספת. כך או כך, בליגה שלנו הוא ייזכר כאחד מהבלמים הגדולים ביותר, שאף לבש 12 פעמים את מדיה של הנבחרת הלאומית.
את ההוכחה לכך ששום דבר לא ניסגר עד שחותמים עליו, קיבלנו אתמול, כששמו של ענאן חלאילי הועלה כמועמד אפשרי לטוטנהאם האנגלית. זה קורה לאחר שכבר "התבשרנו" על כך שענאן אמור להגיע לנאפולי האיטלקית. אז מה צריך אוהד כדורגל להבין, לאחר שהוא קרא תחילה את הידיעה על נאפולי ואחר כך על טוטנהאם? הוא שאמרתי, זה לא נגמר עד שזה נגמר.