ב-31 באוקטובר 2007, נראה היה שהניקס הגיעו לשפל היסטורי. הבעלים ויו"ר קבוצת מדיסון סקוור גארדן (MSG), ג'יימס דולאן, לא דיבר בפומבי מאז שמוקדם יותר באותו חודש פסק חבר מושבעים כי המועדון ישלם 11.6 מיליון דולר לבכירה לשעבר, אנוצ'ה בראון סנדרס. היא הוטרדה מינית על ידי מי שהיה אז המאמן, אייזיה תומאס.
באותם ימים, הקבוצה מניו יורק הייתה כנראה ארגון הספורט שנוהל בצורה הגרועה בעולם. המצב היה כל כך מביך, עד שאפילו קומישנר ה-NBA דאז, דיוויד סטרן, רמז בראיון ל-ESPN שמדובר בחבורה של לא-יוצלחים שגורמים נזק לענף כולו.
"הם לא בדיוק מודל לניהול תבוני. היו הרבה נקודות ביקורת לאורך הדרך שבהן פעולה נחרצת יותר הייתה יכולה למנוע את הבעיה", אמר סטרן. "כרגע, הדבר הטוב ביותר שעליו כולם יכולים להסכים הוא שהם פשוט צריכים לעלות לפרקט ולנצח משחקים".
וזו הייתה בעיה ממשית. המועדון לא סבל רק מ"שיט-שואו" ניהולי, אלא הציג את אחת הקבוצות הגרועות בספורט האמריקאי. גם כשהשחקנים עלו לפרקט, הם פשוט לא ניצחו. בכל אחת מהעונות בין 2002 ל-2010 ניו יורק סיימה במאזן שלילי. הגעתו של כרמלו אנתוני הובילה אמנם לבניית סגל סביר סביבו, אבל בין 2015 ל-2020 הקבוצה לא הצליחה לרשום יותר מ-32 ניצחונות בעונה, כולל שפל של 17 ו-21 ניצחונות. בהחלט לא מודל לניהול תבוני, בדיוק כפי שהגדיר זאת הקומישנר.
לאורך כל התקופה הזו, דולאן גילם תפקיד של בעלים גרוע ומגוחך, כאילו נלקח מסרט של ויל פארל: הכוכבים רבו זה עם זה, המאמן התעמת עם ההנהלה, ופיל ג'קסון שניסה לתקן את המצב הבין די במהרה שמדובר במקרה אבוד. הניקס הפכו לאירוע מביך עבור כולם - האוהדים, השחקנים, הצוות המקצועי, הליגה והעיר כולה.
לשינוי התרבותי ולמהפך בהנהלה יש משמעות שחורגת מתחומי הספורט. הבלאגן המקצועי חגג כשהבוסים בחרו להתבסס על כוכבים שהם, איך נאמר, קצת אגו-מניאקים. לעומת זאת, הסגל שהעפיל לגמר הראשון של המועדון מאז 1999 בנוי על שחקנים לא אנוכיים, שיודעים לעבוד יחד. חלק משמעותי מאלה שהובאו גם ידעו לשחק ספציפית זה עם זה (לאחר ששיתפו פעולה באוניברסיטת וילאנובה). נבנתה חבורה של לוחמים, בטוחים בעצמם אך מספיק צנועים כדי להמשיך לעבוד קשה למען המטרה. מדובר באינדיבידואלים שמודעים ליתרונות ולחסרונות שלהם, ומעדיפים ניצחון קבוצתי על פני שבירת שיאים אישיים בהפסדים.
הבסיס האנושי הזה - שמתחיל ברכז והמנהיג ג'יילן ברונסון, שוויתר על כסף בחוזהו כדי לאפשר לקבוצה להתחזק סביבו - הוא המפתח להכל. את השינוי המשמעותי הזה יכלה להוביל רק הנהלה חדשה, המורכבת מאנשים שונים לחלוטין מאלו שעבדו תחת דולאן לאורך שנותיו כבעלים (והיורש) של MSG.
סוכן השחקנים לשעבר, ליאון רוז, קיבל לידיו את המשרד הקדמי ב-2020. זה קרה לאחר שהבעלים הצליח לשכנע אותו לעזוב את ניהול מחלקת הכדורסל של CAA - אחת מסוכנויות האמנים והספורטאים הגדולות בעולם. איש סודו הוותיק, ויליאם "וורלד וייד ווס" וסלי, הצטרף אליו לתפוח הגדול. אף אחד מהם לא עבד לפני כן בקבוצת NBA, אבל הם הכירו היטב את הנפשות הפועלות בתעשייה וייצגו שחקנים במשך שנים. המינוי הראשון שלהם היה חובב תקרת שכר אלמוני מקליבלנד בשם ברוק אלר.
הג'נרל מנג'ר לשעבר של הקאבלירס, דייויד גריפין, כינה את אלר "גאון שטני" בזכות הידע הרחב והכמעט בלתי נתפס שלו בהסכמי השכר הקיבוציים של הליגה. אם רוז הוא איש החזון (ולצידו תמיד עמד איש מקצוע מהתחום - סקוט פרי בעבר, וכיום גרסון רוסאס), אלר הוא המוח התכנוני שיודע למצוא את התבניות במספרים ולהתאים חוזה לחוזה. הוא האיש מאחורי החתמת ברונסון ואחד האחראים העיקריים לבניית הפאזל שסביבו.
שלישיית רוז-וסלי-אלר הפכה את קאם רדיש ובחירת סיבוב ראשון מאוחרת לג'וש הארט. הם גם שלחו את אר.ג'יי בארט ועמנואל קוויקלי תמורת או.ג'י אנונובי, וראוי לציין כי לא נפרדו מאף בחירת סיבוב ראשון בדרך (איש המספרים אובססיבי לגבי בחירות דראפט והשימוש בהן). במקביל, הם השאירו את הסנטר מיצ'ל רובינסון וזיהו אילו כישרונות צעירים לשמר, דוגמת מיילס "דיוס" מקברייד.
בקיץ 2024, בעקבות הדחה שנייה ברציפות בחצי גמר המזרח, ההנהלה ביצעה שני מהלכים מסוכנים: האחד - העברת חמש בחירות סיבוב ראשון לברוקלין תמורת מיקל ברידג'ס, שחקן שמעולם לא נבחר לאולסטאר, אך סומן כהתאמה הסגנונית והאנושית המושלמת; והשני - פרידה משניים משחקני הליבה, ג'וליוס רנדל ודונטה דיווינצ'נזו, תמורת הסנטר וחבר חמישיית העונה לשעבר, קארל-אנתוני טאונס.
והכל, כך נראה, הסתדר השנה דווקא אחרי פיטוריו של טום ת'יבודו - המאמן שהפך את הסגל הזה לקבוצה לגיטימית מלכתחילה.
איך הם הצליחו לעשות זאת כשהבעלים הוותיק והבעייתי עדיין בסביבה? זו בהחלט שאלה. במשך שנים התפיסה הייתה שכל עוד הוא מעורב, בניו יורק לא ינצחו. אבל הוא השתנה, כנראה בזכות רוז (לעולם לא נדע מה היה התנאי הראשון של הסוכן להצטרפות, אבל סביר להניח שזה כלל דרישה למעורבות מינימלית של הבוס בקבלת החלטות). בפועל, החל מ-2020, המעורבות של דולאן אכן פחתה משמעותית. זה קרה גם בזכות העובדה שמ-2018 ועד לאחרונה הוא עסק בעיקר בבניית מתחם ההופעות העתידני "הספירה" (The Sphere) בלאס וגאס.
עם זאת, לפני שנה הבעלים כנראה היה זה שקיבל את ההחלטה שהסתברה כנכונה ביותר עבור המועדון. לפי איאן אוקונור ("האתלטיק"), דולאן היה הכוח הראשי מאחורי פיטוריו של ת'יבודו ימים ספורים לאחר גמר המזרח אשתקד, מתוך אמונה שווסלי ורוז נאמנים מדי למאמן.
מחליפו על הקווים, מייק בראון, ניהל פלייאוף כמעט מושלם וההימור הזה השתלם בענק. אבל בסופו של דבר, זה קרה בעיקר בזכות ההחלטה הטובה ביותר של דולאן בשש השנים האחרונות: להוריד את הידיים מהקבוצה שלו ולהפקיד אותה בידיהם של אנשי המקצוע.
המסקנה מכל הסיפור הזה אופטימית במיוחד: לא משנה כמה המצב חמור, הכל תלוי באנשים. תביא אנשים נכונים - והם יבנו עבורך ארגון מנצח. אפילו אם אתה בעלים נוראי.