בסוף 2025 התקיימו בחירות בחוף השנהב, שביססו את אחיזתו הכמעט מוחלטת של הנשיא בן ה-84, אלאסן אואטרה, בשלטון המדינה המערב-אפריקאית. הבחירות זכו לביקורת חריפה מצד משקיפים בינלאומיים, מכיוון שהדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה נפסלו או נחסמו באופן שיטתי מלהתמודד. הנשיא לשעבר, לוראן גבאגבו, הודר, וטיג'אן ת'יאם, המנהיג הבולט של מפלגת ה-PDCI, נפסל בשל טענה שנויה במחלוקת בנושא אזרחותו הכפולה. בנוסף, בחירתו של אואטרה לקדנציה רביעית הובילה לסחף חקיקתי (רפורמה משפטית, אם תרצו) שחיזק עוד יותר את שלטונו.
על פניו, בחירת הנשיא הוותיק דווקא הגיונית לאור שיעורי הצמיחה הכלכליים המרשימים של המדינה (מעל 6% מדי שנה). ואולם, יותר ויותר אזרחים צעירים ועירוניים מאוכזבים מהפוליטיקאים, שמייצגים אליטות מבוגרות המנהלות את המדינה מזה עשורים. מכיוון שמנהיגי האופוזיציה לא יכלו להיבחר, תושבים רבים חשים כי הערוצים הדמוקרטיים לשינוי בדרכי שלום הולכים ומצטמצמים.
בעוד שממשל אואטרה זוכה לשבחים על פרויקטים מסיביים של תשתיות ציבוריות ועל ייצוב הכלכלה לאחר מלחמת האזרחים בשנות האלפיים, היציבות הכלכלית היחסית באה על חשבון הדרה פוליטית. הדבר גורם למתחים עמוקים סביב סוגיות של זהות, שכן המדינה מחולקת כמעט שווה בשווה בין מוסלמים (42.5% מהאוכלוסייה) לנוצרים (39.8%).
במקביל למתחים התת-קרקעיים הללו, חוף השנהב מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים משמעותיים. בגבולה הצפוני עם בורקינה פאסו שוררת מתיחות חמורה; בשל האלימות הג'יהאדיסטית באזור מרכז הסאהל, היא הפכה למקלט בטוח וקלטה יותר מ-70,000 פליטים משכנתה. בנוסף, JNIM, ארגון מיליציה המסונף לאל-קאעידה, מנסה באופן פעיל להתרחב דרומה אל מדינות חוף מערב אפריקה. הצבא הדף בהצלחה את מרבית ההתקדמויות הטריטוריאליות תוך אבטחת גבולות נוקשה והשקעות בעיירות צפוניות פגיעות, אך הצרות הללו לא הולכות להיעלם בקרוב.
כדי להוסיף למתח, משקיפים בינלאומיים ועיתונאים חשפו רשת דיסאינפורמציה מתוחכמת בגיבוי רוסי הפועלת בתוך המדינה, והפכה אותה לשדה קרב של לוחמת מידע אנטי-מערבית. רשת זו משתמשת בנרטיבים כוזבים ברשתות החברתיות כדי ללבות רגשות אנטי-ממשלתיים ולערער את היחסים עם בעלות ברית מסורתיות כמו צרפת.
בתוך כל הכאוס הזה - מלחמה בטרור, בדיסאינפורמציה, מלחמת תרבות ומעמדות - הנבחרת הלאומית היא כנראה הדבק החזק ביותר שיש למדינה להציע ב-2026.
לכוח המאחד של ה"פילים" (Les Éléphants) יש שורשים עמוקים בחוף השנהב. באוקטובר 2005, לאחר שהעפילו למונדיאל 2006 כשברקע מתחוללת מלחמת אזרחים, החלוץ האגדי דידייה דרוגבה כרע ברך בחדר ההלבשה בשידור חי והתחנן בפני הפלגים להניח את נשקם. בהמשך הוא אף הביא את משחק הנבחרת לעיר הבירה של המורדים (בואקה) - צעד שתרם רבות להרגעת מלחמת האזרחים הראשונה.
בגביע אפריקה לאומות 2024, שאותו אירחה חוף השנהב, האחדות הזו שוב הורגשה. שברים אתניים, אזוריים ופוליטיים התפוגגו כאשר הנבחרת, שכמעט והודחה בשלב הבתים, התלכדה תחת המאמן הזמני (שהפך לקבוע) אמרס פאה, וזכתה באליפות. המומנטום נמשך גם במוקדמות המונדיאל, ולאחר היעדרות כואבת של 12 שנים מהבמה העולמית, הנבחרת תשחק בטורניר בבית אחד עם גרמניה, אקוודור וקוראסאו. הסגל אולי אינו נוצץ כפי שהיה בעשורים הקודמים, אך הוא צעיר ומגוון למדי.
הכדורגל לא הולך לפתור את הבעיות של חוף השנהב, שחלקן נראות אובייקטיבית כמעט בלתי אפשריות לפתרון, אבל הוא בהחלט עשוי לספק כמה שבועות של אחדות נראית לעין. וגם זה משהו.