דווקא כמי שרצה שארסנל תיזכה בגביע האלופות של אירופה, הפסדה בגמר רק עשה טוב לכדורגל. כי הבונקר שלה עלול היה להפוך למגיפה מדבקת שכותרתה: עם הבונקר ניתן להרחיק לכת, ולהצליח.
הדרך ששבה שיחקו "התותחנים" מלונדון, הזכירה את הימים שבהם התייצבה נבחרת ישראל למישחקיה במטרה לעשות חיים קשים מאד ליריבותיה. מאז גם הנבחרת שלנו שינתה את פניה, שכן אוהדיה חפצים לראותה משחקת כדורגל, ולא רק מתגוננת על נפשה. קל וחומר כאשר היום הכושר הגופני השתפר, וישנו גם הכבוד העצמי, המחייב ניסיונות הבקעה ולא רק ניסיונות בלימה.
במהלך המשחק מול פריז סאן ז'רמן הצליחה אלופת אנגליה להבקיע שער בהתקפת יחיד, ומיד, ועד כשספגה את השיוויון, ויתרה כמעט לגמרי על תקיפת השער הצרפתי. חשבתי באותו פרק זמן על ההבדל העצום שבין ארסנל לבין קבוצות אחרות ששיחקו בגמר. למשל, על אייאקס הגדולה ובראשה יוהן קרויף, או על ברצלונה עם ליאו מסי. הן ההוכחה לכך שארסנל נוכחית מביישת את מהותו של הכדורגל. אי אפשר להשוות בין הברק והמיבצעים המרהיבים של בארסה ואייאקס, לארסנל המתוכנתת, שבראש דאגותיה איך לא לספוג, ובמקביל לנסות להבקיע שער בהתקפה בודדת.
לכן, הפסדה במוצאי שבת הוא בבחינת החטא ועונשו. בסיכומו של דבר דינו של בונקר להיפרץ - וטוב שכך. אשר לדו-קרב ההכרעה מהנקודה הלבנה, ישאלו עצמם שני מחמיציה של ארסנל מדוע בעטו בכדור אל מחוץ למסגרת השער. הם אפילו לא אילצו את שוערה של פריז למנוע את אותן בעיטות. המינימום הנדרש מבועט הוא שהכדור יהיה אל המסגרת ולא שיצא לחוץ, ליד עמוד השער, ומעל המשקוף. גם זה עבורה חומר למחשבה, לפחות לגבי העתיד.